ישנה הקבלה מרשימה בין סיפור בלק ובלעם לסיפור בריחת יעקב מלבן. השחקנים שונים, אבל העלילה דומה להפליא. אין זה מקרה שהגמרא מזהה את בעור, אבי בלעם, עם לבן: "תנא: הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי" (סנהדרין ק"ה, ע"א).

כאשר מלאך ה' חוסם את דרכו של בלעם בהליכתו למואב, האתון יורדת למשעול הכרמים ולוחצת את רגלו אל הגדר. מהי גדר זו? החזקוני (במדבר כ"ב, כ"ד) ותרגום יונתן מזהים גדר זו עם הגלעד שעשו יעקב ולבן בהר הגלעד: "יש מפרשים אותו הגדר הוא הגל שהיה עד בין יעקב ללבן הארמי... והוא הלך עכשיו ועבר את הגל לרעה לישראל לקללם, לכך בא הגל שהיה עד ביניהם להזיקו".

לבן חשב להרע ליעקב עד שהקב"ה עצר אותו בחלום הלילה: "ויבוא אלקים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו: הישמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע" (בראשית ל"א, כ"ד). אצל בלעם משמש ביטוי דומה: "ויבוא אלקים אל בלעם לילה ויאמר לו" (במדבר כ"ב, כ').

אחרי פרשת הגלעד מסופר על מאבק יעקב עם המלאך. המלאך מנסה לפגוע בו, אך לבסוף הוא מכיר בעליונותו ומברך אותו. שרו של עשו מודה ליעקב על הברכות ערב כניסתו לארץ ישראל. וכך אומר הרמב"ן על בלעם: "וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחילה שילך עימהם, אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בעניינם כאשר יצווה, כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגויים" (במדבר כ"ב, כ').


בלעם בקריאת שמע


יש כאן תבנית קבועה. הגויים צריכים לברך ולאשר את כניסת בני ישראל לארץ ישראל. בני ישראל לא נכנסים לארץ ישראל כעם בודד ונפרד. תמיד יש ניסיון ובמידה מסוימת הצלחה, בשיתוף הגויים בכניסה לארץ ישראל, אם מרצון ואם בעל-כורחם. כניסת בני ישראל לארץ ישראל איננה אירוע פרטי, אלא היא בעלת משמעות וצורך אוניברסליים.

זו גם כוונת הסוגיה בברכות (י"ב, ע"ב) המבקשת לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע: "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע... מאי טעמא?... אמר ר' יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא - 'כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו'". פסוק זה פירש רש"י: "כרע שכב כארי. כתרגומו, יתיישבו בארצם בכח ובגבורה". לפי רש"י, יש בפסוק זה משום "מברך את ישראל מפי נביא לגויים", ולכן חשוב להכניס פן זה לפרשת קריאת שמע העוסקת בקבלת עול מלכות שמיים. ללמדנו שהשאיפה לעתיד לבוא היא שהעולם כולו יטול חלק בהכרת אדנות הבורא, בבחינת "ויידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".

כאמור, משחר ההיסטוריה של עם ישראל, בכל פעם שעם ישראל נכנס לארץ ישראל יש ניסיון לשתף בה את אומות העולם. זה מתחיל באברהם אבינו, היהודי הראשון שכף רגלו דורכת על אדמת ארץ ישראל, המביא עימו "את הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית י"ב, ה'); ממשיך ביעקב הזוכה בדרכו חזרה לארץ ישראל לברכות מלבן, שרו של עשו ובהמשך מעשו עצמו. משה רבינו פונה אל יתרו ומזמין אותו להצטרף לבני ישראל במסעם לתוך ארץ ישראל (במדבר י', כ"ט-ל"ב). הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל העיר, כי יש כאן הזמנה לכל אומות העולם לבוא ולהצטרף לבני ישראל.

גם בהצהרת כורש, בתחילת תקופת בית שני, אנו מוצאים כגון זה: "כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלקי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלקיו עימו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלקי ישראל הוא האלקים אשר בירושלים" (עזרא א', א'-ג').


רק בשביל זה נוצר האו"ם


עיקרון זה התקיים שוב גם בעת החדשה, עם התעוררות השיבה לציון בהצהרת בלפור ובהצבעת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינת ישראל. על ההצבעה באו"ם אמר הרב סוליביצ'יק זצ"ל:

"דפיקת הדוד נשמעה במערכה הפוליטית. מבחינת היחסים הבינלאומיים לא יכחיש אף איש, שתקומת מדינת ישראל, במובן פוליטי, הייתה התרחשות כמעט על-טבעית. רוסיה וארצות המערב תמכו יחד ברעיון ייסודה של מדינת ישראל, והייתה זו אולי ההצעה היחידה שבנוגע לה התאחדו המזרח והמערב. נוטה אני להאמין, שארגון האומות המאוחדות נוצר במיוחד לתכלית זו - לשם מילוי שליחות שהטילה עליו ההשגחה. נדמה לי, שאין להצביע על שום הישג ממשי אחר על-ידי האו"ם. חז"ל הביעו כבר את הדעה, כי לפעמים 'מטר' יורד 'בשביל יחיד' ובשביל עשב אחד.

"אינני יודע מי ראו נציגי העיתונות בעיני בשר בכסא הנשיאות באותה אסיפה גורלית, אשר בה הוחלט על ייסוד מדינת ישראל, אבל מי שהסתכל אז היטב בעינו הרוחנית, הרגיש ביושב הראש האמיתי שניצח על הדיונים, והוא - הדוד" ("קול דודי דופק", עמ' 24-23).

לפי חלק מהמנהגים, נקראים בהפטרת פרשת מסעי פסוקי חזון אחרית הימים של ישעיהו, כמו כדי להראות מה מטרת המסעות, לשם מה אנחנו צועדים לקראת ארץ ישראל, מה השאיפה והמגמה של כנסת ישראל:

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאש הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָלִָם. וְשָפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב', ב'-ד').

ועוד נאמר בישעיהו (ס"ו, כ'): "וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִי יְרוּשָלִַם אָמַר ה', כַּאֲשֶר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה'". הרמב"ן לשיר השירים (ח', י"ג) מפרש פסוק זה בנוגע לגאולה כך: "ואחר כן יבואו הנפוצות המפוזרים בין העמים ושמו להם ראש אחד והוא משיח בן דוד שהיה עימהם, בגלות וברשיון מלכי האומות ובעזרתם ילכו לארץ ישראל כדכתיב והביאו את כל אחיכם וגו', ויהי המלכות ההיא נמשך ואינו פוסק לעולם".

שבועה זו משקפת את הדרישה ואת האידיאל שיש לשתף את הגויים בכניסה לארץ ישראל כל אימת שיארע הדבר. "הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגויים". אם העלייה והחזרה והכיבוש של ארץ ישראל ייעשו ביום מן הימים "כחומה", ללא השתתפות ורשיון הגויים, הרי שיש בכך פגם באוניברסליות של הכניסה לארץ ומשמעותה הרוחנית.