בלק, בלעם ומה שביניהם

פרשת בלק

פרשת בלק, שבמרכזה נבואת בלעם - שקראנו בשבת שעברה - היא פרשה עשירה בסוגיות עקרוניות: שנאת העמים, חופש הביטוי מול חופש השיסוי, כוח הדיבור, מהות הבחירה, ייחודו של העם היהודי, מהות היהדות מול ההתבוללות ועוד. אולם דומני כי עוד טרם הדיון בסוגיות חשובות אלה, מעורר את תשומת לבנו שם הפרשה.

מדוע תפס בלק כותרת?

זו היא הפרשה היחידה בתורה הקרויה על שם גוי, אנטישמי מוצהר (פרשת יתרו, לעומת זאת, נושאת את שמו של גוי שנתגייר). מעֵבר לעובדה, שבלעם הוא הדמות המרכזית בפרשה, ולא בלק, עולה השאלה מדוע תפס בלק כותרת נצחית בספר הספרים היהודי.

נראה לי כי מבחינה רעיונית דמותו של בלק מעומתת במשמעותה הסמלית עם שמות הפרשה הקודמת, חוקת, והפרשה הבאה פנחס. פרשת חוקת מצביעה על "זאת חוקת התורה", המהווה מודל חיובי של המצוות והמעשים הטובים. אולם כדי להגיע ל'עשה טוב' יש צורך בראש ובראשונה ב'סור מרע', הסתייגות מוחלטת מן הדרך הרעה. בדיוק למטרה זו משמשת דמותו של בלק, כשומר סף. בלק, שהוא התגלמות הרוע, השנאה והמתירנות, משמש מודל שלילי לכל מה שעל הנפש היהודית להתרחק מפניו כמפני אש.

יתרה מזו, דמותו משמשת תמרור אזהרה לשנאת אויבנו, המהווים סכנה רוחנית ליהודים לא פחות מאשר סכנה פיסית. כשבלק לא מצליח להשמיד חלילה את עמנו בנשקו החרב, הוא שולף את הנשק הרוחני ומביא להתבוללות העם והחטאתו בבעל פעור. החטא החמור ממיט על החוטאים את אסון המגפה. משום כך גם הפרשה נקראת על שמו, ולא על שם הדמות המרכזית בלעם, משום שהוא היוזם את הג'נוסייד של העם היהודי, ומגייס את בלעם לשירותו.

רק פנחס, המככב בסוף הפרשה, ובשמה של הפרשה הבאה, הוא המטהר את העם מהחטא, עם חיסול החוטאים, ומביא לעצירת המגפה שהתפשטה כרעל בקרב העם, בעקבות הפריצות והעבודה הזרה למואב.

לא לשווא העדיף הרבי מלובביץ' את סטאלין, למרות פרעותיו ביהודים, על פני נפוליון שגרם להתבוללות רוחנית של העם, בדרך ידידותית, על-ידי הענקת זכויות וטובות הנאה ליהודים, כפי שעשה בלק.

לֶקח אפשרי נוסף בפרשה הוא שהאסטרטג המתכנן את ההשמדה, אף שאינו נוטל חלק פעיל בה, עונשו חמור לא פחות משל 'חייליו' המבצעים אותה. ואומנם בלעם הוא האסטרטג הראשי של השמדת היהודים, שלא בוחל בשום דרך להביא למימושה. משום כך גם הפרשה נושאת את שמו לדורות לשימצה. גם אם אינו ממלא תפקיד מרכזי בה, בלק הוא דמות מפתח בפרשה.

אבי הכיבוש

מדוע נסמכה פרשת בלק לפרשת חוקת? הקשר הסיבתי הישיר הוא, כפי שמציינת הפרשה, הפחד של בלק, מלך זוטר יחסית, מפני כיבוש ארצו על-ידי היהודים. זאת לאחר שניצחו את שני הענקים: סיחון מלך מואב ועוג מלך הבשן, שעליהם קראנו בפרשת חוקת.

אם חשבתם אפוא שמושג 'הכיבוש' הוא המצאת הפלשתינים, אינכם אלא טועים. מתברר שהמונח, כמה מפתיע, היה נחלת אויבינו מאז ומתמיד זה אלפי שנים. בדומה לפלשתינים, בלק הדביק את הכינוי 'כובשים' ליהודים, למרות שהיה משולל כל יסוד. היהודים מצידם הושיטו יד לשלום לכל העמים סביבם. למרות זאת, סיחון ועוג הענקים יצאו למלחמה אכזרית נגד היהודים. נשמע מוכר?

אחרי עמלק, שנלחם ביהודים ללא סיבה, כדי להחליש את היהודים מבחינה רוחנית, נראה שבלק הוא אבי קונספירציית הכיבוש הישראלי. הוא הדמות הראשית המושכת בחוטים מאחורי הקלעים של הפרשה, המשמשת - הרבה לפני הפרוטוקולים של זקני ציון - מודל לאנטישמיות פיסית ורוחנית לכל הדורות עד ימינו.

הנשק הסודי

מעבר לקשר הרעיוני, שהצבעתי עליו בין שתי הפרשות, ניתן דומני להצביע על קשר נוסף, הנוגע לפנימיות התורה ולמהות היהדות והוא: כוח הדיבור. זה הוא הנשק הנצחי, הקול קול יעקב, המלווה את העם היהודי לדורותיו, בחיי היום-יום ובכל המאורעות הדרמטיים, מאז אבותינו ועד ימינו אלה, ומגן עליו.

הוא מתבטא היטב בתפילה, בפיוט, בלימוד תורה, בשמירה על טוהר הלשון, באמונה בה', בקיום מצוות שונות ועוד. הנשק הסודי המופלא הזה יסודו כבר בבריאת העולם שהייתה בכוח הדיבור. הקב"ה העניק מכוחו מתנה ייחודית לעמו.

כלי הדיבור משתקף בפרשת חוקת לא רק בשירת הבאר, אלא גם בציווי ה' למשה לדבר אל הסלע, כדי להוציא ממנו מים (ע"ע).

כוח הדיבור

לעומת זאת, בפרשת בלק הדיבור ממלא תפקיד מרכזי. אולם בתיאטרון האבסורד בארץ מואב אנו עדים להתרחשויות על-טבעיות פלאיות ומוזרות ביותר. הקול קול יעקב הצלול והטהור בוקע מגרונו של בלעם הרשע. שלוש פעמים מבקש בלק מבלעם לקלל את ישראל, והקב"ה הופך את הקללות בפיו לברכות, שטרם נאמרו כמותן לא בפי משה ולא בפי הנביאים. בלעם, כמשקיף מן הצד, ממלא את תפקיד המקהלה היוונית, להבדיל, הפעם בגירסה חיובית וברמה נבואית גבוהה ביותר. הוא מצביע על רוממות העם היהודי, מעלותיו וייחודו, החל מאבות האומה ועד בוא משיח צדקנו.

העם היהודי, במהותו הפנימית ובטבעו, לא נגרר אחרי התרבות המערבית, ותרבויות אחרות, כי הוא "עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשָב". מגדת עתידות, ניחוש בקלפים, קריאה בקפה, כישוף ושאר ירקות? חלילה, לא בבית ספרנו ולא במחוזותינו היהודיים. "כי לא נחש ביעקב, ולא קסם בישראל". העם "יהודי לא זקוק לאובות ולקסמים, כי "ה' אלקיו עימו ותרועת מלך בו". הנשק הסודי שלו הוא התפילה כמו גם הצניעות: "מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל". גם אחרי חורבן הבית יש לעם ישראל בתי כנסת "מקדש מעט", זֵכֶר לבתי המקדש. אך תופעה ייחודית נוספת היא שהשכינה שורה גם בבתי היהודים, שמירת טהרת המשפחה ויסודות הצניעות. "איש ואישה זכו", אומרים חז"ל, "שכינה ביניהם". מציצנות? מתירנות? או ה'אח הגדול' המטשטש את גבולות צנעת הפרט? - לא בתרבות היהודית. "פתחיהם", מציינים חז"ל, "אינם מכוונים זה מול זה", כדי למנוע מציצנות. עם ש"שכב כרע כארי" בקריאת שמע לפני השינה, ו"קם כלביא" לקראת תפילת שחרית. "דרך כוכב מיעקב" "מברכך ברוך, ואורריך ארור".

כל המשפטים האלה הנפלאים ביותר, המשקפים את מהות העם היהודי וייחודו, לא, לא נאמרו מפי משה רבנו אדון הנביאים, אלא מפי בלעם הפוצח בשיר הלל לעם היהודי ומצביע על מעלותיו.

לא לשווא מצביעים חז"ל על הפסוק "ולא קם עוד נביא כמשה בישראל", כי בישראל לא קם, אבל בקרב העמים קם, הנביא בלעם. הם מתכוונים לנבואת שבח זו ליהודים, הנקייה מכל דברי תוכחה, שמשה כמנהיג רוחני מחויב להם בתוקף תפקידו לשם תיקון מעשי העם, אם הוא חורג ממסלולו.

גונב את ההצגה

תיאטרון אבסורד? כבר אמרנו. השאלה היא, כיצד בלעם הרשע גונב את ההצגה מהיהודים. השאלה מתחדדת לאור העובדה, שבלעם הוא התגלמות האנטיתזה של היהדות. חז"ל מצביעים על הניגוד בין מידותיו של אברהם אבינו למידותיו של בלעם: אברהם הוא בעל "עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה". לעומתו בלעם הוא בעל "עין רעה, רוח גבוהה (גאווה) ונפש רחבה (תאוות ממון)".

בלעם הוא רודף כבוד וכסף, ובלק שעלה על תכונותיו אלה היה מוכן לספק לו אותם בשפע, ובלבד שיתן עינו הרעה חלילה בישראל ויקלל אותם. אך מתברר שבלעם הרשע לא היה צריך לחכות להזמנת בלק למטרה זו. "השנאה, כפי שמציינים חז"ל, "מקלקלת את השורה". בניגוד לאברהם שהשכים וחבש חמורו של משיח כדי ללכת להר המוריה, לנסיון העקידה, מאהבת ה' - בלעם אף הוא חובש את האתון בעצמו, אך למטרות אנטישמיות. כאמור, שלוש פעמים ניסה בלעם לקלל את ישראל, וה' הפך את הקללות בפיו לברכות. ואומנם מהברכות למדים על הקללות שרצה להטיל על העם בעינו הרעה.

אכן בלעם היה איש בעל יכולת רוחנית גבוהה. אולם דרכו המוסרית המושחתת, כפי שראינו, פגמה ביכולת זו והובילה אותו לשפל המדרגה. במבחן המעשי, בדרך הרעה שבחר בה, הוא נכשל אפוא כישלון חרוץ. היכולת הנבואית הפכה לכישוף, היונק מכוחות הטומאה.

הקול היהודי

התשובה המהותית לשאלה, בכוח מה הפך ה' את קללותיו של הרשע לברכות, נעוצה אפוא בעצם שאלה זו. כוחו של בלעם, שבחר במורשת עשיו, הוא ביד, בחרב: "ועל חרבך תחיה". וכמו תמיד, "הידיים" - "ידי עשיו" - שהפכו לסמלו המסחרי, הן התגלמות דמותו הלאומית.

בלעם ביקש ליטול כוח לא לו, את הכוח המנוגד, הכוח היהודי הייחודי שהוא בפה - את קול יעקב. בניגוד לכוחו של עשיו השלילי, ההרסני, שהוא בחרב - הקול היהודי הוא חיובי במהותו הפנימית. הוא משקף את מהות היהדות והזהות היהודית. משהשתמש בלעם בכלי זה, נחשפה לעיניו המהות הפנימית הייחודית של העם היהודי, המשתקפת בקול, בכוח הדיבור שבו ברא ה' את העולם. מכוח הקול היהודי החיובי נהפכה באותה שעה גם עינו הרעה של בלעם לעין טובה (ובעצם העין הרעה התעוורה) המאפיינת את בני אברהם, לראות את המעלות הרוחניות של היהודים ומידותיהם הטובות. בלעם אימץ את כוח הראייה, הייחודי אף הוא ליהודים מכוח המצוות: "וראיתם אותו" במצוות ציצית, "והיו עיניך רואות את מוריך" ועוד. הקול היהודי עשה לו את זה לבלעם להפוך את הקללות לברכות.

עולם הפוך

אולם קול לחוד ומדרגה לחוד. תזכורת למדרגתו האישית הנמוכה של בלעם, העומדת בניגוד גמור לקול היהודי ש'גנב' נתנה לו האתון, שגם המחישה לו עד כמה ה'רֶכֶשׁ' הזה זר לו.

כאן, במבנה של מחזה בתוך מחזה, אנו נכנסים למערכה (תרתי משמע) מרתקת בתיאטרון האבסורד של בלעם, מבית ההפקות של בלק מלך מואב. קַבלו אפוא את האתון המדברת, הגיבורה הראשית במערכה. לא, זה לא סרט אנימציה, אלא מציאות ריאלית העולה על כל דמיון.

מי אמר שהחמור הוא טיפש? לפחות לא במקורותינו. במקרה של אתונו הנאמנה של בלעם, היא מתגלה אפילו כחיה חכמה יותר מאדונה הטיפש.

חמישה יצאו לדרך. בלעם, שני נעריו (דמויות שוליות), אתונו והמלאך שיצא לחסום את דרכו של בלעם, כדי שלא יקלל את ישראל. המלאך חרבו שלופה בידו, לא רק כדי לאיים על בלעם. משמעות החרב היא לא פחות סמלית, לתת תזכורת לבלעם, שכלי אומנותו, כדברי רש"י, הוא החרב ולא הדיבור. אולם בלעם לא רואה את המלאך. מי כן רואה אותו? ניחשתם, האתון! היא חוששת לחייה ולחיי אדונה, ואז היא נוטה מן הדרך אל השדה.

מה עושה בלעם? - מכה את אתונו הסוררת בעיניו, שתחזור לדרכה. אולם אז המלאך ניצב במשעול הכרמים (אולי רמז לעם ישראל שנמשל לכרם) בין שתי גדרות אבנים. האתון נלחצת אל הקיר, אך אז היא שוב זוכה לנחת זרועו של אדונה. בפעם השלישית המלאך ניצב בשביל כה צר, שהאתון מחוסר מקום רובצת תחת בלעם, שמנחית עליה את מקלו.

האתון פותחת פה

סתימת פיות? לא אצל האתון החכמה והאסרטיבית. היא פותחת פה גדול על אדונה, ופוצחת בנאום תוכחה קצר, אך מרגש ונוגע ללב. כדאי לתת לפסוקים לדבר: "ויפתח ה' את פי האתון, ותאמר לבלעם, מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רְגָלִים? ויאמר בלעם לאתון, כי התעללת בי (התעלללות נפשית?). לוּ יש חרב (שימו לב - כלי אומנותו כאמור) כי עתה הרגתיך.

ותאמר האתון אל בלעם, הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה. ההַסְכֵּן הסכנתי לעשות לך כה?! ויאמר לא".

בנקודה זו ה' פוקח את עיניו לראות את המלאך, המבליט את אטימותו לעומת פקחותה של אתונו שהצילה אותו ממוות בחרבו (שוב תזכורת לחילופי התפקידים והאומנויות).

לפנינו עולם הפוך בתיאטרון האבסורד. בלעם החי על חרבו נוטל כלי הדיבור של ישראל כדי לפגוע בהם. האתון, המשמשת בתפקיד המקהלה היוונית, חושפת את דמותו הנלעגת ואת שפלותו של אדונה, שאינו מגיע אף לרמתה. היא מסוגלת לדבר ולראות, מה שנעלם מעיני הבוס. היא מעמידה אותו על מקומו ועל חרבו, ומהווה תזכורת נוקבת למי שגנב את ההצגה, כי הקול קול יעקב הוא הנשק היהודי הבלעדי, ולכן אי-אפשר לעשות בו שימוש שלילי נגד היהודים. זהו נשק של ברכה שבזכותו המריא בלעם זמנית לפסגת הנבואה (בניגוד לבלעם הקוסם), וראה מראות גבוהים וישרים, בניגוד לעינו הרעה.

חופש הביטוי?

סוגיה נוספת העולה בפרשת בלעם היא גבולות חופש הביטוי - דמוקרטיה או לא. ובקונטקסט רחב יותר זו היא סוגיה תיאולוגית מובהקת: האם יש גבולות לחופש הבחירה, או מה הגבול בין "הכל צפוי" (הגזירה משמים) ל"רשות נתונה" (הבחירה האישית).

הקב"ה אסר על בלעם ללכת עם בלק ולקלל את ישראל. אולם משראה כי בלעם מתעקש ללכת, התיר לו במגבלות מסוימות - כפוף לתקנון הבורא. עם זאת, בשיגור המלאך רמז ה' לבלעם, כי הליכתו היא למורת רוח ה' והזכיר לו את כפיפותו להקב"ה בתפקידו כנביא.

מפרשה זו נראה כי הקב"ה מאפשר את חופש הבחירה של בלעם כל עוד זה לא מתנגש עם חוקים אחרים הפועלים בבריאה. ברגע שבלעם מבקש לנצל את בחירתו החופשית כדי לקלל את ישראל, ה' מגביל אותו, כי הדבר מתנגש עם חוק קוסמי אחר - הקיום הנצחי של העם היהודי "וכלה לא אעשה", כפי שהבטיח ה' בנביאים (אפשר שגם את לב פרעה ה' הכביד מסיבה זו). הוא הדין לחופש הביטוי, הלגיטימי כל עוד הוא לא הופך לחופש השיסוי. אפילו האתון נהנתה מזכות זו בפרשה, בנסיבות המיוחדות שנוצרו, בזיקה לבלעם.