שני צדדים לדרכמה

1. בצוק העיתים אני נדרש יותר לנושאים כלכליים. ככל שיורדים לשורש העניין, מגלים קשר מרתק בין הפתרונות המדיניים של השמאל לרעיונותיו הכלכליים. השמאל מצדד בהתערבות גדולה של המדינה בכלכלה, פיקוח על המחירים, הטלת מיסים, העלאת שכר המינימום וכו'. במוצאי השבת שעברה קראו המפגינים נגד מתווה הגז: "רק הלאמה תציל את האומה". השם ישמור. במילים אחרות, השמאל לא סומך על כוחות השוק, על רצונו הטבעי של האדם להרוויח ועל הבנתו שכדי לממש זאת עליו להתפשר ולגרום גם לשאר להרוויח. מבחינתו, יצר לב האדם רע, ולכן יש לכפות עליו חוקים כלכליים הנראים בעינינו מוסריים.

השאלה היא האם מוסרי להפר הסכמים וחוזים, וכיצד זה מועיל לחיזוק הכלכלה? רוב המרחב הימי מול חופי המדינה עדיין ריק מקידוחים. לאור התגליות הגדולות היינו צריכים לחזות במשקיעים רבים עומדים בתור. אבל לא. הם רואים כיצד מתעללים בחברות שמצאו גז ונזהרים. בתגובה לטור מהשבוע שעבר, כתב לי ידיד העובד עם משקיעים יהודים מאוד עשירים, שתגובתם למתרחש אצלנו היא: "תרומות (לישראל) - בבקשה; השקעות - בשום פנים ואופן לא". תארו לכם קבלן שחתם על תמ"א 38. לאחר שהוציא כסף רב על שיפוץ הבניין והעלה את ערך הדירות, הגיע לבנות את חלקו על הגג. או אז ניגשו כמה שכנים והתנגדו. הם דרשו לפתוח מחדש את החוזה. מה פתאום, אמרו, זה שלנו; אתה מרוויח יותר מדי!

אם בתחום הכלכלי השמאל אינו סומך על יצר לב האדם, לא כך בתחום יחסי החוץ. שם החשדנות נעלמת ואנחנו נדרשים לשים מבטחנו במדינות הקוראות בגלוי להשמדתנו ובארגוני טרור ג'יהאדיסטיים, ולסמוך על פיסת נייר שחתמו עליה. האם לא כך אירע בהסכמי אוסלו? האם לא כך מוסיפים לפתותנו?

פיתויי ה"שלום" כוללים הבטחות לגן עדן כלכלי; המציאות לימדה שדווקא שלום עשוי מנייר מחייב צבא גדול יותר. די לחשוב על המשמעות הכלכלית של מחבל המכוון טיל כתף מהרי השומרון לנמל התעופה הבינלאומי שלנו. גן עדן. אם הרעיונות היפים נכשלים, התגובה בקרב השמאל להלם המציאות דומה בשני המקרים: הכחשה. הימין והשמרנים, אגב, אוחזים בדעות הפוכות: סמוך על האזרחים וכוחות השוק והשתדל לא להתערב בתהליכים הכלכליים, ומצד שני חשוד באויבים וגרום להם לחשוש ממך. פשטני משהו, אבל הוכיח את עצמו. אגב, "שלום עכשיו" אינו פשטני?

כמו פתרונות הקסם המדיניים ("עשו אהבה, לא מלחמה") כך פתרונות הקסם הסוציאליסטיים נמכרים היטב. כולנו רוצים להיטיב עם החלש והגר והמסכן ולהתפרנס בכבוד. השאלה היא כיצד ובאיזו דרך. וכבר לימד במסכת עירובין רבי יהושע בן חנניה, איש המאה הראשונה לספירה, מפיו של ילד, שיש דרך קצרה שהיא ארוכה, אבל יש דרך ארוכה שהיא קצרה. בקיצור, בחיים אין קיצורי דרך.

2. השבוע הצביעו אזרחי יוון נגד החזר החוב שלהם. חוב עצום, דמיוני. היוונים נדרשו לצעדי צנע לשם ייעול המשק כמו העלאת גיל הפנסיה, ביטול הטבות מס ושכר, פיטורי חלק מעובדי המגזר הציבורי המנופח, הגברת התחרות במשק ועוד. אבל אלכסיס ציפראס, רה"מ היווני, נבחר על סמך הבטחות הפוכות, כדרכם של סוציאליסטים, שעיקרן הגדלת הוצאות הממשלה.

ציפראס נבחר ב-25 בינואר. מעט יותר משני עשורים בלבד חלפו, מאז שרה"מ הצעיר היה חלק מהנוער הקומוניסטי בארצו. בהיותו באופוזיציה, עם עלייתו המטאורית לראשות קואליציית השמאל הרדיקלי הידועה בשמה הקיבוצי "סיריזה", התנגד לתוכנית הצנע של ממשלת יוון, חלק מהתוכנית האירופית לחלץ את יוון מחובותיה הכבדים.

שלושה ימים לאחר היבחרו פירסם ח"כ דב חנין רשומה בדף הפייסבוק שכללה דברי שבח וקילוסין לציפארס: "כך צריך שמאל לפעול. שימו לב למה שהם הספיקו לעשות בשלושה ימים: העלאת שכר המינימום ל-750 אירו, עצירת ההפרטות של החברות הממשלתיות ונכסי הציבור, העלאת פנסיות למעוטי הכנסה, ביטול פיטורים של עובדים במגזר הציבורי, ביטול תשלומי השתתפות לביקור רופא ותרופות מרשם" ופיוטים נוספים. יפה, אבל מהיכן יבוא הכסף?

שלושה חודשים אח"כ פירסם ה"בילד" הגרמני דבר קיומה של שיחת טלפון בין רה"מ היווני לקנצלר גרמניה אנגלה מרקל, שבה ביקש ציפראס סיוע כלכלי נוסף והתגמשות אירופית. במילים אחרות, ציפראס אמר למרקל: "נגמר לנו הכסף". אהה.

להגנתם אומרים חסידי הסוציאליזם היווני שהממשלה הנוכחית מתמודדת עם פירות הבאושים של ממשלות ימין. ולא היא. למעט 5 שנים בין 2004 ל-2009, ב-22 השנים האחרונות שלטו ביוון ממשלות סוציאליסטיות או בעלות רוב סוציאליסטי.

בין השנים 2003 ל-2007 נהנתה יוון מצמיחה מרשימה (ב-2004 נערכה אולימפיאדת אתונה) של 4 אחוזים בממוצע. ידידי ערן ברטל כתב השבוע שחלק גדול מהצמיחה הזאת מקורו בשקר, משום שחיברו את הצמיחה במגזר הציבורי עם זו של המגזר העסקי. "נניח שאני מרוויח 1,000 שקלים ונותן לילדיי 500 תמורת התנהגות טובה או תמורת ניקוי הבית והמכונית. מבחינה כלכלית, אני וילדיי הכנסנו הביתה 1,500 שקלים - אני 1,000 והם 500. זו בדיוק הצמיחה היוונית".

כל מדינה זקוקה למגזר ציבורי איתן, אבל מה שמחזיק אותו הוא המגזר העסקי. ביוון נדרש המגזר העסקי להכנסות עתק לא מציאותיות כדי לממן את המגזר הציבורי המפלצתי. זה אפשרי רק בפנטזיות היפהפיות של הסוציאליסטים. נכון, גם גרמניה אשמה בחטא הקדמון, צירוף כלכלה יוונית כושלת לגוש היורו. אתם מכירים בנק שמלווה כסף לאדם ביודעו מראש שלא יוכל להחזיר ההלוואה?

3. אגב תוצאות משאל העם היווני, די משעשע לראות את השמאל אצלנו - שבשיגרה נוזף בנו על עימותים עם אירופה וארה"ב, ביחס לסוגיות יסוד שבהן ישראל חושבת אחרת - מהלל את עמידתם הגאה של היוונים נגד הכפייה האירופית.

עם זאת, תוצאות ההצבעה אינן מעידות על התגלות של אלוהי הסוציאליזם, אלא על התגברות הגרעין הלאומי החבוי בכל עם, לבטח בעם עתיק כמו היוונים. מתברר שהכבוד הלאומי חשוב יותר מהיחלצות מחובות. קצת מצחיק, כשחושבים על האופי הפוליטי של ממשלת יוון. נפגשנו עם תופעה זאת בבחירות האחרונות. הליכוד קיבל 30 מנדטים גם בתגובה ללחץ התקשורת והשמאל. אולי לא רק מאהבת מרדכי, אלא משנאת המן. והלוואי שיוון תשמש תמרור אזהרה כלכלי עבורנו.