החורבן והתקווה

נאמר: "משנכנס אב ממעטין בשמחה".

חודש אב חודש קשה הוא. חודש בו קרו אסונות קשים לעם ישראל, ועל כן נוהגים מנהגי אבלות מי"ז בתמוז עד תשעה באב, כשמידת האבל גדלה ומתעצמת עד תשעה באב עצמו. כי עם ישראל זוכר ולא שוכח ובזיכרון הזה טמון סוד הכוח והעוצמה הרוחנית של עם ישראל.

הסיפור על נפוליאון:

נפוליאיון הגיע בט' באב לקהיר אותה כבש והנה ראה מקום חשוך ובתוכו נרות דולקים. התקרב וראה שזהו בית כנסה ושם ישבו יהודים על הריצפה עטויי שק ובכו נוראות. שאל אותם נפוליאון: "מה קרה? על מה הבכי?"

ענו לו: "על שנחרב בית המקדש".

"מתי זה קרה?" שאל נפוליאון, "לא שמעתי על כך!"

ענו לו: "לפני כאלפיים שנה"

"ואתם עדיין בוכים על זה? תהה

אז פנה נפוליאון לחייליו ואמר: "עם שמסוגל כך לבכות על עברו, יש לו עתיד".

החורבן:

בית המקדש הראשון, נחרב על-ידי נבוכדנאצר מלך בבל (בשנת 586 לפנה"ס) שהרס את בית המקדש, לקח את אוצרות בית המקדש ואוצרות המלך והשרים, והעביר לבבל. עשרות אלפים יהודים נהרגו ואת היהודים שנשארו בחיים לאחר ההרג והביזה, הגלה נבוכדנאצר לבבל. שם נמכרו לעבדים ולשפחות.

בית המקדש השני נחרב על-ידי טיטוס הרומאי, (בשנת 70 לספירה) שהחריב את ירושלים, החריב את בית המקדש והוביל את אוצרות המקדש המפוארים לרומא. מאות אלפי יהודים נהרגו על-ידי הרומאים בירושלים ובכל רחבי הארץ. אלו שנשארו בחיים הוגלו ונמכרו לעבדים ולשפחות.

וכן בתשעה באב, על-פי המסורה קרה חטא המרגלים – חטא של יוהרה והסתה – המרגלים ששבו מהארץ במקום להתפעל מהכוח שמעניקה הארץ לתושביה. סיפרו: ""אפס, כי עז העם היושב בארץ, והערים בצֻרות גדֹלֹת מאוד... עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (במדבר י"ג, כח-כט). לא הזכירו את פירותיה היפים, את יופי הארץ. רק הפחידו והזהירו.

רק יהושע בן נון וכלב בן יפונה דיברו טובות על הארץ: "ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, וזה פריה." (י"ג, כו-כז).

אבל העם האמין למסיתים ועל כך נענש - כל הגברים, אנשים מלחמה - לא זכו להיכנס לארץ ובני ישראל נשארו ללכת במדבר במשך ארבעים שנה עד שמתו אותם אנשים.

הזיכרון:

ובתשעה באב אנו צמים לא רק כאבל על אסון חורבן בית המקדש, כי אם גם לתקווה שיחדש ימינו כקדם שנזכה לראות במהרה בבנין בית המקדש השלישי.

ודווקא זיכרון חורבן הבית ועימו התקווה לחזות בבניינו שוב, לראות בבניין בית המקדש, הם שהחזיקו את היהודים בגלות שנים רבות כל כך. בקושי, בסבל ובביזיונות. האמונה שעתיד בית המקדש להיבנות בבוא משיח צדקנו בעזרת השם.

לשם כך תוקנו כמה תקנות כדי לזכור ולהזכיר את חורבן הבית. להצטער ולקוות שנזכה בבניינה במהרה בימינו.

מי"ז בתמוז עד ט' באב לא שומעים מוזיקה, לא מחדשים בגדים, ובתשעה באב – יום צום ותענית.

נהוג להשאיר שטח מרובע על הקיר ללא צבע זכר לחורבן. שבירת כוס בחתונה בקריאת: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני" (תהילים קל"ז). בסדר פסח וכן ביום הכיפורים אנו מסיימים בברכת: "לשנה הבאה בירושלים".

התקווה:

תשעה באב, על-פי מדרש איכה זוטא, הוא יום לידתו של המשיח. ועל כן בתשעה באב, יום הצום והתענית נהגו נשים בחלק מעדות המזרח, כך נהגו גם בביתי - משעת מנחה ומעלה, לנקות את הבית, לכבס ולחפוף השיער ויש שנהגו במוצאי הצום, לחדש פריט כלשהו. אולי מפני מה שנאמר בסוף מגילת איכה: "חדש ימינו כקדם" (איכה ה).

וגם "אין אומרים תחנון במנחה בערב ט באב משום דאקרי מועד כי אנו מובטחים בהשם יתברך שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים לשמחה ולימים טובים" (ערוך השולחן, תקנ"ב י"א).

וסגולה מיוחדת מאת הרבי מלובביץ זצ"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" – ניתן למעט ולבטל את כל הדברים המצערים על-ידי שמחה.