האישה במקורות ישראל

אני מוצא לנכון לשוטט במקורות ישראל ולגעת ברפרוף קל במעמדה של האישה לנוכח עוגמת נפש רבה, שנגרמה לאשה אחת אותה אני מאוד מעריך, שנמנע ממנה להתגייר למרות שהיא חיה חיים יהודיים וכל הוויתה היא יהודית וישראלית.

קיבלתי הזמנה למסיבת חתונה של תלמידה שלי לשעבר, שלמורת רוחה היא נערכה לא כפי שהיא רצתה ולא כפי שרצה בחיר לבה. ב"עוכריה" עברם של הוריה, אבא יהודי ואמה אינה מוכרת כיהודייה. אפשרות הסיום של תהליך הגיור נמנעה ממנה, כי היא מנהלת אורח חיים חילוני, כפי שמנהלים רבים בחברה הישראלית. אורח חייה היווה מחסום לסיים את מסלול הגיור ולקיים טקס נישואים מסורתי כפי שייחלה לו וכפי שיחלו משפחות החתן והכלה.

מצאתי לנכון לשאול איזה מסלול ואיזה טקס גיור עברה אותה כנענית שנישאה ליהודה, או המצרית שנישאה ליוסף הבן האהוב על אביו יעקב, או הגשורית שנישאה לדוד מלך ישראל, או המואביה שנישאה לבועז, או המדיינית בת לכהן מדייני שנישאה למשה, עליו הוטלה המשימה להוציא את עם ישראל מעבדות מצרים לחיי חרות בארץ כנען. לא נוסיף את מספרן הרב של נשים נוכריות, שמצאו את מקומן במסגרת פוליגמית בארמון של שלמה. נעצור כאן ולא נאריך ברשימה.

לצערי, כאן בארץ איננו מניחים לנטאשה ממוסקבה להינשא ליהודי יוצא מרוקו, הגם שנאטשה אינה מכירה ישות לאומית אחרת. ניתן היה אולי להניח לה רק אם הייתה מנהלת אורח חיים חרדי ולא הייתה פורטת על פסנתר ביום שבת באולמות קונצרטים.

ברוך שעשני

כל תשובה, שניתן למצוא במקורות לבעיית הנשואים עם נשים לא עבריות, נובעת מתוך מצוקה אפולוגטית, שנועדה להבין את המעשה שעשה הגבר. הדיון מתמקד אך ורק במניעי הגבר, כי לאישה אין כל מעמד. זו האישה שמעמדה יקבע במרוצת הדורות בברכת השחר שבתפילת שחרית, כאשר הגבר מברך לצד הברכה "ברוך שלא עשני גוי" גם את הברכה "ברוך שלא עשני אישה", ואילו האישה תברך "ברוך שעשני כרצונו".

בנושא מאוד משמעותי לימוד תורה לנשים אנו מוצאים במשנה ויכוח מעניין בין בן עזאי ובין רבי אליעזר. למרבה הצער, הרמב"ם במשנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה י"ג אינו מקבל את דעתו של בן עזאי המצדד בלימוד תורה על-ידי נשים, אלא מקבל את דעתו של רבי אליעזר, השולל את האפשרות שנשים תלמדנה, ועוד יותר יש להצטער ששולחן ערוך פסק כמו הרמב"ם.

בן עזאי בוויכוח במשנה סוטה ג' ד' לא הצליח להתגבר על המוסכמה של חכמים בדורו "כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות", אך לחיים יש את הכוח שלהם ואנו עדים לנשים, ששוברות מסגרות ויוצרות עובדות מרשימות כמו ברוריה, אשת התנא רבי מאיר, שהייתה ידועה בלמדנותה, וכמי שנטלה חלק בדיונים הלכתיים ותנאים האזינו לדבריה. ואם נגיע לדורנו, אי-אפשר שלא להזכיר את נחמה ליבוביץ.

בתלמוד הבבלי, עירובין, צו א אף מסופר על מיכל בת שאול שהניחה תפילין. הנחת התפילין על-ידי מיכל על-פי הכתוב עברה ללא מחאת החכמים. ואם נתייחס לדבורה השופטת הרי בודאי שלמעמד הזה הגיעה לאחר שהיו לה בוודאי הישגים מרשימים במישוריות הלימודית לצד הכריזמה של מנהיגה, המקרינה ביטחון אפילו על הפיקוד הצבאי המהסס לצאת לקרב.

מסגר ובריח

נשים, שביקשו לבוא לכותל לקרוא בתורה ולהניח תפילין, נתקלו לא פעם בהתנגדות תמוהה. במקורות ישראל אפשר למצוא הד לגישות פלוראליסטיות, שיש בהן מתן כבוד והערכה לאישה בעוד שהממסד הרבני האורתודוכסי כיום נועל עצמו על מסגר ובריח.

נכון שבמסכת תפילין פרק ראשון, בבלי קידושין לד א' ישנו האיסור להניח תפילין, מכיוון שצריך גוף נקי לקיום מצווה זו אבל בתלמוד הבבלי עירובין צו א' אנו עדים, שמקבלים בהבנה את רצונה של מיכל להניח תפילין ולא מחו על כך.

אנחנו עדים, שהחיים חזקים יותר ופעמים רבות זרימת החיים מוחקת איסורים שבעבר קודשו. למשל, כיום נדחה על הסף מוסכמות שגובשו בספרות ההלכה, כמו: כל אישה חייבת במלאכות כלפי בעלה - רחיצת רגליו וידיו, מזיגת כוס, לעמוד ולשמש אותו בהבאת ולקיחת הדברים, ואם היא מסרבת לבית הדין סמכות לכפות.

החיים הם חזקים יותר ואינם נותנים היום מקום לכתוב ברמב"ם יד חזקה - הלכות איסורי ביאה כ"א ט' - "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה, ובא אליה כדרכה ושלא כדרכה....".

יחס מפלה

בצד הלכות וגישות מפלות לגבי האישה, שהחיים הצליחו להורידם מסדר היום, נותרנו עם לא מעט מישורי חיים, שההלכה מנציחה יחס מפלה כלפי האישה, שמן הראוי שיבוא להם תיקון.

אחד התיקונים הנדרשים כיום, לאפשר לנטאשה ממוסקבה להמשיך לנהל את אורח חייה בחיק העם בו היא חיה, כשהיא בונה את ביתה עם בחיר לבה. שילובה בתוך עם בו בחרה לחיות אינו מחייב שיגזרו עליה לנהל בית באורח חיים חרדי.