לו עמדתי בתוך קהל ישראל חמוש כבר לקראת מלחמת כיבוש הארץ מאזין לדברי הפרידה של משה בטרם ישיב נשמתו לבוראו, וליבי רחב מהערצה לאיש שנפשו יוצאת לצוות דאגתו לעם אותו לא ינהיג יותר - לא הייתי יודע אל נכון אם לנבא נבואה קודרת הוא בא או אם סוף דבר לא בא אלא לנבא נבואת נחמה. רעדה מקפיאת עצבי דעת הייתה רצה לאורך שידרתי למשמע " הַעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת-הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת-הָאָ֗רֶץ כִּֽי-אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא-תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן" (דברים ד',כ"ו). עדות של שמים ושל הארץ שאין בעולם מי שיכול להזימה, שכל מה שיכול להיות, והיה, והווה, ויהיה הם ראו ושמעו וייראו לעתיד לבוא, הנקראת לדוכן דברי הימים לומר כי העם הזה שחיכה ארבעים שנה במדבר לבוא אל ארץ חמדתו לא יאריך בה ימים, יישמד בעריו ובכפריו ובין בתרי הרריו ובתוך מעמקי גאיותיו - היא עדות משתקת. אין בה "אִם", לא "אִם-בְּחֻקֹּתַ֖י תֵּלֵ֑כוּ...-... וִֽישַׁבְתֶּ֥ם לָבֶ֖טַח בְּאַרְצְכֶֽם וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד", ולא "וְאִם-בְּחֻקֹּתַ֣י תִּמְאָ֔סוּ וְאִ֥ם אֶת-מִשְׁפָּטַ֖י תִּגְעַ֣ל נַפְשְׁכֶ֑ם....-... וְנָתַתִּ֤י פָנַי֙ בָּכֶ֔ם וְנִגַּפְתֶּ֖ם לִפְנֵ֣י אֹיְבֵיכֶ֑ם וְרָד֤וּ בָכֶם֙ שֹֽׂנְאֵיכֶ֔ם וְנַסְתֶּ֖ם וְאֵין-רֹדֵ֥ף אֶתְכֶֽם" (ויקרא כ"ו,ג'-י"ז). אין בה תנאי אם תאבו וחייתם, ואם לא תאבו ומתם. אין בחירה.

הם נראים ונשמעים, הדברים מעוררי החרדה האלה, כדטרמיניסטיים, וגם אילו לא ידעתי אז, איך יכולתי, לחוש כמו הרמב"ן שכתב לימים, "והפרשה הזו אף על-פי שהיא אזהרה לא נאמרה בלשון "אם", והטעם כי הוא כמתנבא על עניינם, ... יאמר שיעשו- ויהיה להם ככה" (רמב"ן על דברים ד'), הייתי נחרד להבין כמותו, כי הדרמה של החיים הלאומיים, כמאמר דברי הפרידה של משה היא, "כִּֽי-תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם" (שם, כ"ה), כי שלטון ממושך, שהייתי מקווה לו בכל ליבו בעומדי חמוש לקראת הכיבוש, אם בחסדי האל יתקיים בו "וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם", הופך באורח בלתי נמנע מבוא ל "הִשְׁחַתֶּ֗ם", "וְהִשְׁחַתֶּ֗ם" הוא באורח בלתי נמנע מבוא ל"אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֘ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת-הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא-תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן" (שם,כ"ו). הייתי חש נבגד אל מול החזון האפוקליפטי הזה, שאיננו ירא מלשלול סיכוי לעם שמתקיים בו "וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם" - היכיתם שורש, שלטוני, כלכלי, ביטחוני, תרבותי - להימלט מ"וְהִשְׁחַתֶּ֗ם", כאילו חוק טבע הוא. מי יודע אם לא הייתי נתקף ייסורי כפירה נוראים ואומר לליבי כי טוב לי להשאיר את השלטון לאחרים ולחיות בצילם כגר וכתושב מלהילחם על עצמאותי בארץ, על קבלת אחריות לניהולה ו'לגמור', מי יודע מתי, כמי שרואה בחורבנה מפני החטאים הבלתי נמנעים הלנים לפתחה של העצמאות. נורא.

אבל כך אמר משה, שלא היה בארץ עד אז ומאז איש שפה אל פה דיברה עימו השכינה, ואני, ילוד אישה, מפשוטי העם, אנא יכול הייתי ללכת לו עמדתי שם לנוכח הדברים האלה שיצאו מפורשים מפי אדון הנביאים.

בין אדם לחברו

אבל אז גם שמעתיו אומר, "וְהֵפִ֧יץ ה' אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג ה' אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה.... וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת-ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל-לְבָבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ" (שם כ"ז-ל"א). שמעתיו אומר ברוח הזעם כי ההגליה מן הארץ היא תוצאה מהשחתת הארץ בעבודה הזרה לרצונו של הקדוש ברוך הוא במצוות שבין בניו לבינו, ושבין האדם לחברו, מכפירה ברוח שנפחה לתוך הטוב והישר את נשמת החוקים והמשפטים. ואולם אז, שמעתיו אומר, ממקום יוון המצולה בו "וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה...", שמשה לא פורט אותם בשמם, הרדיפות, העלילות, ההמרות הכפויות, האונסים, הדיכויים, שלילת כבוד האדם עד שלילת החיים עצמם, בַּצַּ֣ר לְךָ֔, "בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים" שעל הארץ, לא באחרית הימים לימות המשיח, תבקש את ה' ותמצאנו, "...וְשַׁבְתָּ֙ עַד-הי אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽו" (שם). נחמה היא. אם " וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם - וְהִשְׁחַתֶּ֗ם" הוא דטרמיניסטי, חוק טבע, גם " בַּצַּ֣ר לְךָ֔- וְשַׁבְתָּ֙ ", הוא דטרמיניסטי, חוק טבע. האל אשר כרת אֶת "בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם", ערב לכך. הגאולה, במאוחר, בהכרה שרק השיבה למצוות שהפקרת ובגין הפרה זאת הופקרת לגלות, היא בחירה, השיבה היא הסיכוי השני לחיות את "וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ", וזאת הפעם לא לשוב חלילה אל קיאה של "וְהִשְׁחַתֶּ֗ם". נחמה. תקוות הנחמה.

אכן, לו עמדתי שם, בתוך קהל ישראל בין הזעם לבין הנחמה, ולא הייתי יודע אם להאמין לזעם של מחר או להאמין בנחמה של אחרית הימים, הייתי אולי אומר לליבי, כי משה שהנהיג אותנו לצאת ממצרים, והלך בראש טורי יחפנינו ארבעים שנה במדבר, ונתן לנו תורת השם ומצוותיו, ושקד ללמדנו חוקים ומשפטים ונטע בנו את האומיות, משה זה אינו מת בחטאו במדבר אלא בחטאינו הוא מת, בחטאים שאנו אנוסים לדבריו לעשות בארץ חרותנו, אותם לא היה יכול לראות, איתם לא יכול היה להשלים, בגינם היה צועק שוב "מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ" (שמות ל"ב,ל"ב). האיש הזה לא יכול היה להנהיגנו בארץ. רק צוואתו יכלה. רק צוואתו הייתה לערובה כי נחפש בכל לבבינו לקיים אותה אחרי שהוכינו בגין השתקתה. לא יכולים היינו לדהור לעצמאות כשמנהיג היודע כי " וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם - וְהִשְׁחַתֶּ֗ם" הוא מה שמצפה לנו גם אם שבע היה מבטיח לנו בעומדו הוא, בצילו הגדול מולנו, " בַּצַּ֣ר לְךָ֔- וְשַׁבְתָּ֙ ". קשה הייתה אפוא פרידתי ממשה האיש שמנגד ראה את הארץ ושמה לא בא, לו עמדתי מולו בתוך קהל ישראל בין הזעם לבין הנחמה.

אל רחום

אבל לא הייתי שם. הייתי כאן. הייתי מבאי הארץ. אם לא ראיתי "וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם - וְהִשְׁחַתֶּ֗ם", נביאיי ראו. אם הלכתי שבי אחר בשורות החרב ואשפות החיצים, הם אמרו "לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם-בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר ה' צְבָאֽוֹת" (זכריה ד',ו'), ולא שמעתי. וגליתי, וצוואת משה האיש גלתה עמי, אבל תיבות, "...כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת-בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם" (שם,ל"א) - לא ידעתי שאת. באשר שם דרכו כפות רגליי - שרפו גויים את הארץ תחתי, ואיה "כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙"..? באשר שם קיוויתי, " וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת-בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ" - נרדפתי עד צוואר בשל "בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ", ואם 'אתה בחרתנו' - להירמס בחרתנו, ואם 'רק אתכם ידעתי' - להיהרג ידעתנו, ואיה "אֵ֤ל רַחוּם֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ"..? ואם זכרתי את משה האיש אומר "כִּ֣י שְׁאַל-נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר-הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ...- מִן-הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת-קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל-הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת-אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ" (שם ל"ב-ל"ו), לא למדתי מתוך דברי הימים כי אצילה האש מתוכה שמעתי "אנכי ה' אלקיך" יותר מאישה של תופת ששרפה את בחוריי, ואת בתולותיי, ואת אבותיי, ואת אימותינו ועולליהן בחיקן, ואיה "אֵ֤ל רַחוּם֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ". ..?!

הייתי כאן. לא שם. והייתי מביט בעוניי בארבעה דברים שכל המביט בהם "ראוי לו שלא בא לעולם. מה למעלה, מה למטה, מה לאחור ומה לפנים", (משנה חגיגה ב',א'), מה התכלית, מי ברא מה, ומתי, ועד הנה, ועד מתי, וידעתי כי ההירהורים האלה על עצם ההוויה, על תכלית הכל, על עולם שמא אינו אלא הפקר בלא ראשית ובלא אחרית ותכלית, וכל דברי הימים דומים כאותו "...מלך בשר ודם שאמר לעבדיו: בנו לי פלטירין גדולין על האשפה, הלכו ובנו לו" (חגיגה ט"ז,א'), שההיסטוריה אינה אלא אשפה של מעשי מרמה, ויוהרה, ונישול, וביזוי כבוד האדם, ובונים עליה תילי תילים של חוקים, ומשפטים, ואמנות, ומנשרי זכויות לכסות על האשפה המונחת ביסוד העולם, והכל עורבא פרח... והייתי קרוב לייאוש ואפילו לא שאלתי עוד ואיה "אֵ֤ל רַחוּם֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ", עד שפתע, מתוך האש ומתוך השיממון, ניעורו בי פסוקי, "וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת-ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל-לְבָבְךָ֖ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ" ופסוקי "בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים..." שבימינו, לא בימות המשיח, "וְשַׁבְתָּ֙ עַד-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ", וצוואת הנחמה של משה האיש שהלכה במדבר בסופו הלכה עד הנה, והנה שבנו... ויש נחמו בעולם, ויש שבועה לקדש אותה ב"וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽו", ב"וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י ה' לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר-נִשְׁבַּ֥ע ה' לַאֲבֹתֶֽיךָ" (דברים ו',י"ה), ואשרי איש אשר לא ישכח את שהיה, ויזכור כל ימיו אשר יהיה אם ירצה.

ערב שבת נחמו התשע"ה