בערב יום העצמאות ה-57 של מדינת ישראל, התקיימו ראיונות אין ספור עם ראש הממשלה אריאל שרון. כל ערוץ טלוויזיה, עיתון צמרת, הכל דיבורים, דבר היום, ציפורי לילה, לדוברי שפות זרות: רוסית, ערבית, אנגלית אולי גם אמהרית, כולם ראיינו או שדרו ראיונות.
לזכותו של ראש הממשלה יאמר שבכל בליל המילים לא נאמר שום דבר חדש. אפילו לא היה ספין תקשורתי אחד, להוציא דבר שהיה ידוע, דחיית מועד ההתנתקות עד אחרי תשעה באב. לאפשר אבל מכובד וראוי על חרבן הבית.
ודאי תשאלו מה אני בא לחדש?
ראשית, אריאל שרון ממעיט במתן ראיונות לתקשורת ומבול הראיונות בערב החג היה חריג במיוחד. אך זאת הערת שוליים.
הנקודה אותה ברצוני להאיר היא שהיום יותר מתמיד התקשורת מגוייסת לשרת את הממשלה והמושל.
שנים שמענו את הזעקה על העתונות המגוייסת (עוד בטרם הטלוויזיה), את שידורי הרדיו שמשמיעים את דבר השליט.
היום בצייננו 80 שנה לייסוד עתון "דבר" (נוסד ביוני 1925) נזכרים בדבריו של מנחם בגין במשך 30 שנה על העיתונות המשרתת שהשפיעה וקבעה את דעת היחיד, שציירה בצבעים ורודים את כל החלטות הממשלה ודבר נציגי השלטון. כבר אז נשמעו קולות של מתנגדים למונוליטיות של בן גוריון ועושי דבריו.
זכורה "שורת המתנדבים", "העולה הזה", יציר כפיו של אורי אבנרי ואפילו דברי הבקורת הקשים של לובה אליאב על מדיניות הממשלה והמערך אחרי מלחמת ששת הימים - היו אלה קולות המחאה של המעטים.
היום מבלי משים, אך בקול תרועה, מתייצבים בכירי העתונאים, פותחים מקרופונים, מאפרים את ראש הממשלה, מכניסים אותו לאולפן בכבוד מלכים ואומרים לו הבמה כולה שלך.
כבוד ראש הממשלה, אין מלים בפינו. מעולם לא היה אי יווני, לא זכרנו שהיו פטורי שרים וגם נשתכחה מאתנו העובדה של מינוי שרים וסגני שרים, ברצונו של השליט הכל יכול. גם לא נזכיר לך את כל ההתנחלויות הבלתי חוקיות שהקמת תחת כל זית פלשתיני.
מספר ימים אחר כך עיתון "מעריב" יוצא בקריאה לציבור להיאבק בנגע השחיתות שבסיס האם שלו זה מרכז הליכוד. אם שכחתם, עיתונאים יקרים, זהו מרכז שחבריו נבחרו בזכות קשריהם עם ראש הממשלה אריאל שרון וחבריו השרים בניהם הנגבי וישראל כץ.
תרועת התקשורת לראש הממשלה היא הצדעה לדרך, לשיטה, למנגנון, לאיכות השלטון. אי אפשר יום אחד להלל ולשבח ולמחרת לצאת בזעקה "מושחתים נמאסתם".
בעקבות הכתבות והראיונות בערב יום העצמאות תקפו אותי געגועים עזים לעתון "דבר" הישן והטוב. שנתן גיבוי לממשלה גם בכשליה אך היה בו ביטוי לרוחה של תקופה, לרעיונות, לדרך חיים, למצוקת האדם. היה "דבר לילדים" שעצב את דמותו של הרמטכ"ל בוגי יעלון ואולי רבים מאנשי התקשורת שמתרפקים היום סביב ראש הממשלה הסב הטוב וזחוח הדעת.
הרצון של העיתונות לעטוף את ראש הממשלה בצמר-גפן, כדי שיהיה בשטח סטרילי שבו מבצעים את ההינתקות מעלה סימני שאלה. כי הרי אין דבר חשוב יותר משלטון דמוקרטי נקי כפיים. גם לעת ההינתקות. יש את המחרת, כשהמשימות שיעמדו בפני ראשי השלטון יהיו משמעותיות יותר.
גם בחברה דינמית כמו שלנו, שהתרחשות האתמול מחר תשכח, חייבים לשמור על איזונים והפרדה בין הון, שלטון ותקשורת. בעבר היו קודים מוסריים ואתיים שהנחו את התקשורת. היה קו מפריד בין מותר ואסור, בין אמת ושקר, בין מוסרי למושחת. היה הבדל בין דעת יחיד לעמדה ציבורית.
היום עיתונאי מקובל הוא זה שמוכיח שדעתו משתנה על-פי המצב הפוליטי, היום הוא חלק מהמחנה הלאומי, מאלה שמריעים לראש הממשלה המכהן ומחר למחליפיו. זה בתחום הלגיטימי, רק זה לא מריח טוב.
