"ביחס לשופט גלעד החליט היועץ המשפטי לממשלה, כי מתעורר קושי להוכיח ברף ההוכחה הנדרש במשפט פלילי כי השופט גלעד היה מודע לקיום החשבון וכי שהכספים שייכים לו, לבד או ביחד עם אשתו, ולכן החליט היועץ לסגור את התיק נגדו בעילה של 'העדר ראיות מספיקות'". זהו הנימוק של יהודה וינשטיין לסגירת התיק נגד השופט המחוזי משה גלעד, לאחר שהתגלה בבנק UBS בשווייץ חשבון בנק בלתי מדווח על שם רעייתו, אביבה גלעד.

נעזוב את השאלות המשפטיות והתמיהות העובדתיות העולות מהאירוע הזה, ונלך למבחן ההיגיון הפשוט: משה גלעד לא ידע שלרעייתו יש חשבון בשווייץ? זה סביר? זה מתקבל על הדעת כאשר מדובר בשופט מחוזי שהיה עורך דין פלילי מנוסה? זה הגיוני כאשר עסקינן בזוג הנשוי עשרות שנים?

בעצם, זה יכול להיות הגיוני, סביר ומתקבל על הדעת. הרי כבר ראינו שלפעמים הבעל בכלל לא יודע שאשתו מעסיקה בביתם עובד זר בלתי חוקי, הוא בכלל לא יודע מי נכנס לחדר העבודה שלו, הוא בכלל לא יודע מי מנקה את המטבח שלו. נכון, מר וינשטיין?

"בפעם השנייה הצטרף להפלגה אדם נוסף שלא היה מוכר למשיב. אלא שלאחרונה, לאחר הפרסומים בתקשורת על הפרשה, הסתבר למשיב מתמונות המעורבים שפורסמו כי מדובר במר יאיר ביטון שנאשם אף הוא במסגרת הפרשה המדוברת". זוהי גירסתו של יהודה וינשטיין בנוגע להפלגותיו בספינת הדייגים של רונאל פישר, לדבריו – לפני כעשר שנים.

וינשטיין רוצה שנאמין, שהוא יצא לים – ודאי לא לעשר דקות – עם עוד שני בני אדם בלבד, שאחד מהם לא היה מוכר לו, ושפישר לא עשה ביניהם היכרות ושאותו אדם לא הציג את עצמו ושוינשטיין עצמו לא הושיט את ידו ואמר את שמו. וינשטיין רוצה שנאמין, שאחרי עשר שנים הוא זיהה את אותו אדם בתמונות – עשר שנים בהן מן הסתם יאיר ביטון השתנה, עשר שנים בהן וינשטיין פגש מאות אם לא אלפי בני אדם, עשר שנים בהן השתתף במאות פגישות.

אתם רוצים לא לומר את האמת – לפחות תעשו את זה בצורה יותר מתוחכמת. אתם רוצים לעבוד עלינו – לפחות אל תתייחסו אלינו כאל מטומטמים גמורים. אתם רוצים למכור לנו בלופים – לפחות תדאגו שהם לא יעמדו בסתירה מוחלטת ובוטה לכל היגיון אנושי פשוט ובריא.

מתי הרב יאשיהו פינטו אמר את האמת? האם כאשר הודה בבית המשפט במתן שוחד לאפרים ברכה? או שמא כאשר בשיחות עם חסידיו, ובמיוחד באחרונה שבהן, למעשה כפר בכך? האם כאשר חתם על הסדר הטיעון כמות שהוא, או כאשר אמר ש"אם אתם אומרים שזה שוחד – אז זה שוחד"?

ההיגיון הפשוט אומר שמתישהו פינטו אמר את האמת, ומכאן – שמתישהו הוא שיקר. משום ששתי הגרסאות הללו אינן עולות בקנה אחד. אי-אפשר להודות לחצאין. אי-אפשר להגיד לבית המשפט: אני חושב שלא עשיתי שום דבר רע, אבל אם אתם אומרים אחרת – אז שיהיה.

יכול להיות שפינטו מדבר אחרת לצורכי פנים ולצורכי חוץ. אנחנו מכירים את זה היטב מהמזרח התיכון, שם לא מעט מנהיגים הפגינו מתינות כלפי ישראל כאשר התראיינו לאמצעי תקשורת מערביים, וקראו להשמיד אותה בנאומים בבית. יכול להיות שפינטו הודה בדברים שלא עשה, כמו שקורה לעיתים בהסדרי טיעון, משום שבכך קנה את הסיכון של עונש חמור יותר או של העמדת רעייתו לדין. יכול להיות. אבל אלו רק השערות. מה שיש לנו כרגע בצורה ברורה, אלו סתירות שלא מתיישבות עם ההיגיון.

יעקב בוזגלו עבר שלוש שנים של גיהנום, כאשר מנוולת חסרת מעצורים העלילה עליו שביצע בה עבירות מין ובראשן אונס. אחרי שנה וחצי של חקירה ועוד שנה של משפט, הוא זוכה לחלוטין. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע חד-משמעית: המתלוננת שיקרה ביודעין, ממניעים של נקמנות, ואף הכינה מראש את הקרקע לקראת העלילה נגד בוזגלו.

פסק הדין הזה עלה לכותרות משום שהפרקליטות ביקשה וקיבלה חיסיון מוחלט עליו, והיה צורך בהתערבותו של בית המשפט העליון כדי שהוא יפורסם. מה שאני לא מצליח להבין, זה מדוע לא מתפרסם שמה של המתלוננת. על מי בדיוק רוצים להגן שם? על שקרנית מופקרת? על מישהי שבזבזה מאות אלפי שקלים של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט? על עבריינית שמסרה תלונה שקרית למשטרה ועדות שקר לבית המשפט?

אל תגידו לי שפרסום השם ירתיע מתלוננות. ממש לא. מדובר במקרה יוצא דופן, בו נמצא ללא כל צל של ספק שמדובר בעלילה זדונית; המדינה אפילו לא ערערה על פסק הדין. ואם הפרסום ירתיע שקרניות דומות – מה טוב; זה האינטרס של כולנו, ובמיוחד של הקורבנות האמיתיים. ההיגיון הפשוט מחייב לפרסם שמות של שקרנים כאלה (משני המינים) ולהוקיע אותם. וזה גם הכי צודק: שהשקרן יסבול ממה שסבל החף מפשע.

לפעמים צריך שיבוא אדם אחד עם היגיון בריא ויחתוך ויכוח מטופש שנמשך ללא קץ. זה מה שעשתה השבוע מרים נאור בפסק הדין בנוגע לשכר באוניברסיטאות: החופש האקדמי, קבעה בפשטות, אינו אומר שמותר לאוניברסיטאות לעשות ככל העולה על רוחן בכספי ציבור. מי שמקבל כספי ציבור – חייב בפיקוח. כמה פשוט, כמה נכון, כמה מובן מאליו.

נאור דחתה את עתירת האוניברסיטאות נגד הפיקוח גם בשל השיהוי הכבד בו הן פנו לבית המשפט. האמת היא, שלאור התוצאה – אפשר להבין מדוע לקח להן שני עשורים לפנות להכרעה שיפוטית. דומה שאפילו במגדל השן האקדמי הבינו, ששום שופט לא יסכים שחופש במחקר משמעותו הפקרות בתקציב; ששום שופט לא יאשר שזכות הבעת הדעה הולכת יד ביד עם התרת כל רסן; ששום שופט לא יפטור את הפרופסורים מהפיקוח החל על עובדי הניקיון. למרבה המזל של כולנו, האוניברסיטאות עשו טעות ופנו לבג"ץ – וניתן לקוות שכעת הטענה המקוממת הזאת תרד אחת ולתמיד מסדר היום.

תקציר הניסיון שצברתי בשבועות האחרונים בשימוש ברב-קו. בחברות דן, מטרופולין וקווים אפשר להכניס לתוכו כסף, אבל בתנאי שהערך הצבור יהיה 30, 50 או 100 שקל. באגד אפשר לקנות ערך צבור רק בצפון הארץ, וביתר הארץ - רק מספר קבוע של נסיעות. ברכבת ישראל אפשר להטעין רק נסיעות ספציפיות. כדי שהכרטיס של אגד יתאים לדן, צריך ללחוץ על כפתור. הכרטיס של הרכבת הקלה בירושלים לא טוב לרכבת ישראל וליישובי עוטף ירושלים. בחברת דן צריך להניח את הכרטיס על המכונה. בחברת אגד צריך להכניס אותו לתוך חריץ או בכיס הצדדי. בחברת מטרופולין צריך לשים אותו בתא שבצד המכונה. ברכבת ישראל צריך להניח אותו על הצג. ברכבת הקלה צריך להצמיד אותו למכשיר התיקוף.

ההיגיון הפשוט מחייב, שהרב-קו יהיה ארנק אלקטרוני: נטעין כמה שאנחנו רוצים, נשתמש עד שהסכום ייגמר ומערכת המחשב תחלק את הכסף בין החברות – בדיוק כמו בכספומטים. ההיגיון הפשוט מחייב, שלפחות בכל האוטובוסים תהיה אותה מכונה ושהנוסע לא יצטרך לזכור איך מפעילים שלוש מכונות שונות. אבל מה להיגיון הפשוט ולטובת הצרכן הישראלי?