"כי יימצא חלל באדמה... לא נודע מי הכהו" (דברים כ"א, א'). הפרשה מתארת את מצוות עגלה ערופה, שבאה במקום בו נמצא הרוג אך לא נמצא הרוצח. נראה שתכליתו של המעמד להצביע על אחריותם העקיפה של מנהיגי העיר למה שהתרחש בעיר ובסביבותיה. "הזקנים" הם הגורם המרכזי שלוקח חלק בפרשה. תחילה זקני סנהדרין הגדולה, שמודדים וקובעים איזו עיר היא הקרובה ביותר אל החלל. לאחר שנקבעה העיר משתתפים במעמד כל זקני העיר, כלומר: כל שכבת ההנהגה של העיר.

הזקנים נדרשים לומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (כ"א, ז'). המשנה תמהה על אמירה זו: "וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?! אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה" (משנה ט', ו').

מסתבר, כפי שמפרש רש"י ואחרים, שהכוונה היא לנרצח. הזקנים נדרשים לברר ולהצהיר שלא השאירו אותו לבד ללא סיוע, שאם לא כן, הם נושאים באחריות למה שאירע לו. התלמוד הירושלמי מביא מחלוקת, המרחיבה את תחומי האחריות של הזקנים. לדברי הירושלמי, חכמי בבל פירשו את המשנה כאחריות על הנרצח, אך חכמי ארץ ישראל מפרשים שזו אחריות כלפי הרוצח: "שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו" (ירושלמי, סוטה פ"ט).

"וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל" - לכאורה, היה צריך הכתוב לדבר על העיר ולא על הזקנים, שהרי לא הזקנים הם הקרובים, אלא העיר היא הקרובה. אולם נראה, כי בלשון זו מבקש הכתוב להדגיש את אחריותם האישית של הזקנים. כל זקן וזקן הוא בבחינת "הקרוב אל החלל" ולכן הוא נושא באחריות אישית. אחריות זו באה לידי ביטוי גם במספר הזקנים. זקני בית דין הגדול הם חמישה, צוות מצומצם המייצג את כלל בית דין הגדול. לעומת זאת, זקני העיר הם "כל זקני העיר, אפילו הם מאה" (רמב"ם). אין הגבלה למספר, כיוון שאין די בנציגות כשמדובר באחריות אישית.

אפשר היה להבין שהמעמד בא לשחרר את הזקנים מאחריות; הרי הם מצהירים שלא הייתה להם כל אפשרות לדעת על המתרחש, אך נראה שהמעמד כולו מדגיש את אחריותם של הזקנים גם כשלא ידעו ולא ראו. ננסה לתאר לעצמנו את מעמד העריפה. זקני העיר מורידים את העגלה אל הנחל ועורפים אותה. ניתן לפרש שהזקנים עצמם הם העורפים, אך גם מי שאיננו עורף בפועל עומד בסמוך. העגלה נערפת במכת סכין והדם קולח. זקני העיר שעומדים בסמוך אינם נותרים בחולצה לבנה נקייה וחגיגית, אלא ידיהם ובגדיהם ספוגים בדמה של העגלה.

והנה, מצווים הזקנים "הקרובים אל החלל", שהם גם הקרובים אל העגלה, לרחוץ את ידיהם "על העגלה הערופה בנחל". אין הם מתרחקים לצד על-מנת לרחוץ את ידיהם, אלא ממש בסמוך לעגלה - "על העגלה". הם רוחצים שם את ידיהם ומיד אומרים - "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". המחזה הוא אירוני. כל מי שמתבונן בו אומר לעצמו: הנה דם העגלה זורם, וכיצד הם אומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה"? הרי בעינינו ראינו את אותם אנשים שופכים את הדם, ואף אם לא כל זקן החזיק בפועל את הסכין, כיצד הם אומרים "ועינינו לא ראו"?

המסר לזקנים ברור. כפי שבנוגע לעגלה הם אינם יכולים לרחוץ בנקיון כפיכם ולומר "ידינו לא שפכו", כך גם בנוגע להרוג ולהורג. האחריות כזקני העיר מוטלת עליהם, לדאוג שלא יהיה בעיר אדם שאין לו עוזר, ולא יהיה בעיר פושע שמהלך חופשי.