מדינת ישראל מבורכת בחוקי עבודה ובשלל חוקי בטיחות, אך למרות אוקיינוס חוקי הבטיחות אנחנו מתעלמים מעובדה כואבת, שמתחילת שנת 2015 נהרגו בתאונות עבודה 65 פועלים.
חלק הארי של ההרוגים הם פועלים, שמצאו את מותם במהלך יום עבודה על פיגומי הבניין. רובם של פועלי הבניין שנהרגו בתאונות העבודה הם
עובדים זרים או עובדים פלשתינים. עובד זר ששילם אלפי דולרים למימוש זכותו לעבוד מצא את מותו עקב סביבת עבודה לא בטיחותית.
מסתבר, שאפילו כרוניקה עיתונאית המדדה בשולי השוליים של הדפים האחוריים בעיתונים היומיים הגדולים אינה מגלה עניין בידיעה על מספר כה מדאיג של עובדים המקפחים את חייהם בתאונות עבודה, ומדי פעם מנפיקה שורה עד שתיים של מידע זעיר על תאונת עבודה.
גם המספר של 65 הרוגים בתאונות עבודה לא הניע את התקשורת שלנו ליטול את המידע הנבלע בשוליים ולהזיזו אל קדמת הבמה, להביא אותו לכלל דיון ושיח ציבורי.
אני חש, שקיימת זילות בחיי אדם לנוכח העובדה, שהון אנושי המגיר זעה על פיגומי הבניין, מספר לא נתפס מתוכו לא חזר לביתו, כי מצא את מותו בתאונות עבודה. קשה להשלים, שהון אנושי המשכים קום לעבוד בעבודה שחורה לשם קיומו, מספר לא נתפס מתוכו לא חזר לביתו.
מצער, שבלשכת שר הכלכלה ובלשכת שר העבודה מודעים למספר הבלתי נתפס של הרוגי תאונות עבודה, אבל אין כל התייחסות. במיוחד לא מובנת אילמותה של האיגוד המקצועי, הסתדרות העובדים. דממה מוחלטת של הסתדרות העובדים אינה מחמיאה להנהגת ההסתדרות. נכון, שהעובדים הזרים והעובדים הפלשתינים, שהם חלק הארי של הקורבנות, אינם מאוגדים באיגוד מקצועי, אך קשה לקבל שההסתדרות לא דאגה להעלות את הנושא הכאוב לסדר היות הציבורי.
המצאות, רעם ללא ברק, חזר לחיים וטריקולור 
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
