אם בצדק עסקינן

יאיר לפיד פירסם בסוף השבוע הקודם מאמר בעיתונות האיסלנדית נגד החלטת מועצת רייקיאוויק להחרים תוצרת ישראלית. בינתיים מיתנה המועצה את החלטתה, והיא תחרים "רק" מוצרים מההתנחלויות. באותו שבוע פירסם לפיד את חזונו המדיני בנאום בר-אילן משלו. באופן אירוני, ביקש לפיד בנאומו לקרוא תיגר על בנימין נתניהו, אבל למעשה קרא תיגר רק על ראש האופוזיציה יצחק הרצוג. לכאורה, היציאה נגד החרם היא מעשה שבקונצנזוס, ובכל זאת הטקסט ששלח לפיד לבירה הצפונית שווה לימוד, משום שבסמוי אפשר ללמוד ממנו על התשתית לתפיסתו המדינית שנוסחה בבר-אילן.

ובכן, עיקר המאמר מוכיח את האיסלנדים על צביעותם (זה גם שמו, "הצביעות של החרם"): החרם חל גם על תושבי ישראל הערבים, על עשרות אלפי פלשתינים המועסקים במפעלים ישראלים ועל 71 אחוזים מהישראלים שתמכו בסקר בפתרון שתי המדינות. ישראל גם פיתחה תרופות והמצאות שלא כדאי לאיסלנדי להחרימן.

ועוד: הסכסוך הישראלי-פלשתיני קטן. ב-67 השנים האחרונות נהרגו פחות פלשתינים חפים מפשע מאלו שנהרגים בשבוע רגיל במלחמת האזרחים בסוריה. באותה תקופה נהרגו ברחבי העולם הערבי 12 מיליון בני אדם. לפיד שיגר את טענת ה"אין לנו ברירה אלא לנצח", אחרת כולנו נמות. הוא מזכיר את סרבנות הפלשתינים להצעותיהם של ברק (2000) ואולמרט (2008).

"תעשיית החרם אינה חדשה" ומטרתה אינה הקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל, אלא על חורבותיה. מכיוון שמממניה הקטרים והאירנים (רק הם המממנים? מה עם האיחוד האירופי?) יודעים שהמסר לא ייקלט, הם מוכרים "לאירופים התמימים מסרים הומניים של חופש ואחווה". חמאס אינו רוצה להקים דמוקרטיה אלא תיאוקרטיה. תמיכה בחרם היא אפוא תמיכה בערכים החשוכים הללו. עד כאן לפיד.

לפיד מציג עצמו כאיש ה"אמצע". מין נקודה דמיונית הנמצאת, נניח, בין נתניהו להרצוג. לפיד מתקוטט עם לבני והרצוג על כתר המרכז. פעם לפני שנות דור, השמאל כתב את ההיסטוריה ומיקם עצמו במרכזה; היום הוא ממציא גאומטריה חדשה וממקם עצמו במרכזה.

אדרבה, יהיה לפיד "מרכז" כרצונו. מה בשורתו לפי המאמר שפירסם? עיקר חסר מן הספר: זכויות היהודים על הארץ המוחרמת הזאת. אם אנחנו קולוניאליסטים שגזלנו ארץ לא לנו, מה משנה לאיסלנדים שתרמנו למדע או לכלכלת הפלשתינים - גם הקולוניאליזם האירופי תרם לאנושות ולכלכלת הילידים, וכי בשל כך פסק מלהיקרא פולש זר?

אי-אפשר לדבר על האזרחים הערבים בתוכנו, תרומתנו למדע ודרישות הביטחון - ללא הבסיס שעליו יושב הכל: תביעתנו הצודקת לבעלות על כל הארץ ובתוכה חבלי הארץ שעליהם בנויים היישובים הישראלים המכונים "התנחלויות". חבלי הארץ הללו הם ארץ ישראל ההיסטורית, ערש היותנו לעם, 2,000 שנים לפני שהנורבגים נחתו על אדמת איסלנד בסוף המאה התשיעית לספירה. הארץ הזאת, שבעקבות מרד בר-כוכבא במאה השנייה שינו הרומאים את שמה מ"יהודה" ל"פלשתינה" כדי לנתק את הזיקה בין היהודים לארצם - לא הייתה מעולם יחידה מדינית נבדלת בריבונות עם כלשהו זולת העם היהודי. גם אחרי הכיבוש הערבי במאה השביעית היא נשלטה מרחוק בידי הח'ליפים.

משנתעורר המזרח התיכון לחיים, בעיקר אחרי מלחמת העולם הראשונה, ניתן כמעט כל האזור העצום לעמים הערביים וקמצוץ לעם היהודי. לא מספיק צודק? גם ממה שניתן לנו נקרעו 80 אחוזים ונמסרו כאתנן להאשמים שהגיעו מחצי האי ערב והקימו את ירדן (שום טענה ערבית נגדם על השתלטות עוינת על ארץ לא להם. טוב, הם לא יהודים).

תביעתנו הוכרה במשפט העמים ובמנדט חבר הלאומים. העולם הכיר בזכויותינו ההיסטוריות, המשפטיות והדתיות על הארץ. אחרי מלחמת ששת הימים כבשנו את יהודה ושומרון לא מישות חוקית ששלטה באזור, אלא מהירדנים שחטפו את המקום בזרוע ב-1948. תביעתנו על האדמות הללו, לפיכך, היא מלאה וצודקת יותר מתביעת הערבים-הפלשתינים.

רק על בסיס ההכרה בצדק הזה, אפשר לגשת למו"מ. זה הבסיס גם - ואולי בעיקר - למי שמעוניין בחלוקת הארץ. התשתית הרעיונית, העולה הן ממאמרו של לפיד בתקשורת האיסלנדית והן מנאומו בבר-אילן, עוסקת בשיח הביטחוני והדמוקרטי ומותירה לאויב את שיח הזכויות. כך לא מדבר איש "אמצע", ולבטח לא מי שמבקש להנהיג את עמו. ללא הפנמה של זכותנו על הארץ, אין בסיס לשיח הביטחוני ולא למאבק בחרם האנטישמי ואף לא לנכונותנו לשלם מחיר על ריבונותנו עליה.

זה צריך להיות הקו המנחה במדיניות החוץ: ראש לכל, איננו פולשים זרים בארצנו, ולבטח לא "קולוניאליסטים" (לכן, לקח האימפריה הבריטית בהודו, הצרפתים באלג'יר והאמריקנים בווייטנאם אינו דומה כלל לנדון הזה. הארצות הללו לא היו מולדתם ההיסטורית של הכובשים הללו).