התנצחות נצחית בהר-הבית

בשבועות האחרונים הפך הר-הבית מוקד להתפרעויות מוסלמיות אלימות, כאשר דת ופוליטיקה משמשות בערבוביה או יותר נכון: האיסלאם כדת מנוצל בשירות הלאומנות הפלשתינית והמערכה הכלל-עולמית כנגד ישראל. מאמיני איסלאם מוסתים באמצעות תעמולה שקרית על מזימות ציוניות להחרבת קדשיהם, ומדינאי ערב ותומכיהם בעולם נחפזים לקרוא למסע-סהר נגד ישראל.

מצבנו בזירת ההסברה הבינלאומית ירוד 'על הסף'; אויבינו טובים בשקרים, בעלילות ובהפצת סרטוני תעמולה כזביים. גם אם נגייס את טובי התועמלנים שלנו, ספק רב אם נוכל להתחרות בכוחות הרשע המשקרים בזדון, במצח נחושה וללא ניד עפעף. זהו נשק שאיננו מסוגלים לאחוז בו, ובליגת השקרים הבינלאומיים נהיה תמיד בתחתית הטבלה. אשרינו! לא נוכל להביס את שקרני התקשורת המוסלמית המכחישים את קיומם של מקדשינו בהר-הבית, ואת אמונתם בקדמותו של מסגד אל-אקצה על-פני מקדש שלמה ובית חשמונאי.

מיסודו של עולם, מבראשית, חלקת אלוקים קטנה זו, ת"ק על ת"ק אמה בהר-הבית, הייתה זירת התגוששות בין קין והבל. הרצח הראשון התרחש, למסורת חז"ל (בר"ר כב, ז), בדיוק בנקודה זו, בעקבות ריב-אחים אימתני על שליטה בהר. דומה כי מאורע זה הטביע חותם של התנצחות לדורות. גם מדברי המדרש, שצוטטו בראש המדור, עולה כי מושגי הקדושה הכרוכים בהר - 'מוריה', 'ארון' ו'דביר' - נדרשים לשתי פנים; לחיוב ולשלילה, לאור ולחושך, לברוך ולארור...

יש לנו בעיה נוספת קשה עד מאוד; השמאל הישראלי, וחלקים מן המרכז, אינם רואים חשיבות ב'הר-הבית', בריבונות ישראל בו ובאפשור עליית יהודית ותפילה במרומיו. הם מקבלים - בגלוי או בסתר ליבם - את המיתוה ההיסטורי האומלל של משה דיין: הכותל ליהודים והר-הבית למוסלמים! לאסונה של הציונות המדינית אישי המגזר החרדי תומכים בכך - בגלוי או בסתר לבם - ועמם הרבנים הראשיים וחלק מרבני החוג החרד"לי (שהם יותר בעוכריי). וכבר צווח כנגדם בעל אור-החיים (ויקרא כה, כה): "על זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ, גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

למרות כל האמור לעיל, אסור גם לתבוסתנים הפוליטיים שבתוכנו להרים ידי-כניעה ולמשוך ידיים מהר-הבית, ולא רק בשל אמונתי כי כניעה גוררת כניעה! הר-הבית הוא 'בית חיינו' ומי שמוותר עליו הוא בעיני 'חסר-לב' ("והיו עיני ולבי שם כל הימים"; מל"א ט, ג), ועלוב-נפש; עליו אני מפטיר את ברכת ההפטרה "רחם על ציון כי היא בית חיינו ולעלובת נפש תושיע במהרה בימינו". חזון שיבת ציון השלישית, ותקומת מדינת ישראל בכללו, הוא כרות-ראש, ללא הר-הבית, וללא 'תורה (=הורייה) ואורה' הקשורים בראשו (כמצוטט בראש המאמר).

בחלומי... חזיתי והינה הגענו להסדרי תפילה והנגשה כפויים בהר-הבית ברוח הסדרי מערת המכפלה. לאחר התכתשויות רבות, ו'טבח גולדשטיין', נקבעו סדרי 'חלוקה' במערה שנכפו על 'שני הצדדים' על-ידי ממשלת ישראל וצה"ל. ב'מכפלה' קיימת חלוקה 'טריטוריאלית' קשוחה עם פתחי כניסה ובקרה נפרדים, ורמת החיכוך ירדה פלאים. יתר על-כן, נקבעו מספר ימים בשנה, כמדומני בסימטריה הדדית, שבהם כל 'צד' מתרווח בשטח כולו. אפשר בנקל להציע מיתווה דומה בהר-הבית, ולכפותו (אכן, לא כל-כך בנקל. בקושי רב!)

ואיקץ... והינה חלום! למימוש תפילת שלמה שחנך את בית המקדש כ"מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך [גם] הנכרי" (מל"א ח, מג), ולהגשמת חזונו הנכסף של ישעיהו "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" - לשם כך נחוץ שיתוף פעולה של חכמי הדת, מנהיגיה וראשיה היציגים. כאן, בראש ההר המרומם, בלתי אפשרי לכפות הסדר פוליטי ללא מעורבות אמיצה של ראשי הדתות הניצות. למען האמת, אין צורך במעורבות אקטיבית אלא די באי התנגדותם. ולנגד עיני הכלות... הרבנות הראשית.

ושוב בחלומי... והינה הרבנות הראשית לישראל (בהנהגתו של הרב דוד לאו?) לא מתנגדת, וממשלת ישראל וצה"ל כופים, והר-הבית גם בידינו!

(נכתב במוצ"ש וילך-שובה)