בימי השמחה של סוכות פקד אותנו אסון: ביום חמישי נרצחו זוג הורים לעיני ילדיהם. אנשים טובים וצדיקים. ובמוצאי השבת שוב נרצחו אנשים טובים, שהלכו ברחוב לתומם - אחד מהם הוא
הרב נחמיה לביא, ר"מ בישיבה שלנו, "עטרת ירושלים". אדם עדין נפש, רך וטוב, שמעולם לא עשה רעה לאף אדם - לא יהודי ולא ערבי.
על הרב נחמיה לביא אפשר לצטט את דברי המדרש, שהמלך דריווש ביקש לפני מותו: אל תתאבלו עלי עד שאדם יבוא ויספר עלי רעה - ואיש לא בא. הצער הוא על המוות, הצער הוא על שאדם החמיץ את חייו. אבל על הרב נוכל לומר בביטחון מוחלט: לא יוכל לבוא אדם ולספר עליו דבר רע.
הוא היה אדם מורם מעם, חמוש במידות טובות, כולו חסד - ומעולם לא אמר דבר רע על אדם. אדם מעמיק בתורה, שקוד על התורה יומם ולילה באהבת השם ובאהבת עמל התורה.
לצערנו, חייבים אנו להודות שאין במאורעות הקשים האלה הפתעה. מאז הופעת האיסלאם, המוסלמים רודפים אותנו, שונאים אותנו, מגרשים אותנו, משפילים אותנו, רוצחים בנו. כפו עלינו להתאסלם - ומה לא. אומנם פחות מהנוצרים, אבל כמובן אין זו נחמה. כולם זוכרים כיצד המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, עשה יד אחת עם היטלר והתנה את שותפותו עמו במתן יד חופשית לערבים לרצוח את כל היהודים שבמדינות ערב.
כך ששום דבר לא השתנה, חוץ מדבר אחד: בחסדי השם עלינו, יש לנו צבא; צבא אמיץ, צבא מוכשר, צבא מסור. שליח של ריבונו של עולם. לא צבא כיבוש - אלא כשמו כן תהילתו: צבא ההגנה לישראל.
אכן מאז תחילת שיבת ציון והקמת המדינה, הרבה דברים קשים עברו עלינו. אבל יש לראות את הדברים בפרופורציה, בפרספקטיבה. האור גדול לאין ערוך מהחושך. כמובן, הצער על כל יהודי שנרצח צורב את הלב, וקל וחומר אם זה ידיד טוב קרוב אל הנפש שנים רבות כל כך.
יחד עם זה, אין זה משבית את שמחתנו על כל הטוב. הרי לטרור אין כוח ממשי. הוא לא יכול להכריע מאורעות פוליטיים, אלא הוא לוחמה פסיכולוגית שמטרתה לשבור את הרוח, ולהחליש את אמונם של האזרחים במדינה, במנהיגים ובצבא.
למעשה, אנחנו מצהירים כאן בשמנו ובשם הרב נחמיה לביא שעלה למרומים, שאנחנו הולכים יד ביד עם עמנו, עם מדינתנו ועם צבאנו. עברנו משברים גדולים לאין ערוך והתגברנו - ובעזרת השם נתגבר גם הפעם.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
