כאשר אני קורא על השואה, יש תופעה חוזרת ונשנית הצצה כמעט בכל מקום ובכל זמן: המחלוקות היהודיות. במרד גטו ורשה השתתפו שני ארגונים שהצליחו רק להגיע לתיאום רופף. משלחת ההצלה של הסוכנות היהודית באיסטנבול הורכבה לפי מפתח מפלגתי. בבודפשט התווכחו ישראל קסטנר ומשה קראוס על דרך ההצלה המתאימה. אלו רק דוגמאות על קצה המזלג לאחד הדברים שאותי הכי מקוממים באותה תקופה: אפילו לנוכח הסכנה החמורה ביותר בתולדות העם היהודי, לא הצליחו בדרך כלל מנהיגיו לשים בצד את המריבות - חלקן קטנוניות - ולפעול במשותף.

תופעה זו בולטת גם בבחינת תולדותיה של יהדות ארה"ב באותן שנים ותגובתה לשואה. היא מופיעה שוב ושוב בדפי ספרו של ד"ר אריאל הורביץ "יהודים ללא כוח: יהדות ארצות הברית בעת השואה". אותה פלגנות אינה הנושא המרכזי של הספר, העוסק בעיקר בכך שיהודי ארה"ב יכלו לעשות מעט מאוד אל מול האנטישמיות והאדישות ששררו בתקשורת, בדעת הקהל ובממשלו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. עם זאת, אני מבקש להתייחס אליה - לצד המלצה חמה על הספר לכל מי שמתעניין בשואה.


חששו מצבירת אהדה


הפילוג היה טבוע ביהדות ארה"ב, בשל העובדה שהיא הורכבה ממהגרים שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות שונות. "עם עלייתו של היטלר לשלטון, לא רק שלא אוחה הקרע שבין הארגונים היהודים אלא הוא אף העמיק יותר", כותב הורביץ, שכן כל ארגון האשים את משנהו שמעשיו עלולים להמיט אסון על יהודי גרמניה. למשל: מנכ"ל הוועד היהודי האמריקני, מוריס ולדמן, התנגד לאחדות בשל המשבר באומרו, שהיהדות אינה זקוקה ל"גלייכשלטונג" - תיאום בכוח; הורביץ אינו מציין זאת, אך היה זה הביטוי בו השתמש באותן שנים ממש המשטר הנאצי לתיאור השתלטותו על כל שטחי החיים בגרמניה.

שיאה של הפלגנות הגיע, למרבה האסון, במקביל לשיאה של השמדת יהדות אירופה. כאן מציין הורביץ דברים ידועים היטב, בדבר המחלוקת בין הארגונים הממסדיים של יהדות ארה"ב לבין משלחת האצ"ל בראשותו של הלל קוק, שנודע יותר בשמו המחתרתי - פיטר ברגסון. בעוד הראשונים דגלו בעיקר בפעילות לגליסטית ובשתדלנות שקטה מול הממשל, עשתה "קבוצת ברגסון" את כל הרעש האפשרי, עם מודעות על פני עמודים שלמים בחשובי העיתונות ועצרות ענק בניו-יורק, וכל צד היה בטוח שכל האמת נמצאת אך ורק בצד שלו.

הממסד היהודי, בעיקר בראשותו של סטפן וייז, חשש ש"קבוצת ברגסון" תצבור אהדה רבה מדי, כותב הורביץ. התנועה הציונית בארה"ב התייחסה למשלחת האצ"ל כאל חלק מהארגון שלא קיבל את מרות המוסדות הלאומיים בארץ ישראל, ובהנחייתו של דוד בן-גוריון הסכימה לשתף פעולה איתה רק אם תכפיף את עצמה להסתדרות הציונית ולסוכנות היהודית - תנאי שכמובן לא היה מקובל על קוק וחבריו. הללו מצידם לא ממש הקלו על נסיונות האחדות, כאשר תבעו שבכל מקרה יישמר להם חופש הפעולה.


טרפדו את ההצגות


לשיאם הגיעו הדברים, כאשר הממסד נקט בצעדים ממשיים לחבל בפעילותה של "קבוצת ברגסון". במרס 1943 הציגה הקבוצה לראשונה בניו-יורק את החיזיון "We Will Never Die" שכתב בן הכט, 40,000 איש באו לשתי ההצגות ורבים נותרו בחוץ, בוושינגטון נכחו בו אלינור רוזוולט, שרים ושופטים בבית המשפט העליון - אבל הממסד היהודי הצליח למנוע חלק מההצגות המתוכננות הבאות. ואולי המקומם ביותר: "הממשל האמריקני והממסד היהודי כאחד נידו את ברגסון, הפריעו לפעולותיו וניסו לגרש - או לגייס לצבא - את אנשי המשלחת, כדי להביא לשיתוק פעולתם".

לא היו אלו המחלוקות הפנים-יהודיות היחידות. למעשה נדמה, שבעוד הנאצים מחסלים כל יהודי באשר הוא, יהדות ארה"ב הייתה מסוכסכת לאורכה ולרוחבה. הציונים לא הצליחו להגיע להסכמות עם הלא-ציונים; אגודת ישראל הייתה מוכנה לשתף פעולה עם הסוציאליסטים כדי ליצור גוש אנטי-ציוני; כאשר הוקמה ועדת חרום מאוחדת, היא התפרקה לאחר שהוועידה היהודית האמריקנית הקימה ועדת הצלה משלה; וכך הלאה.

הורביץ מסכם בנושא זה: "מלחמת העולם השנייה פרצה כאשר יהדות אמריקה נותרה ללא מנהיגות מוסכמת על כל הארגונים ושרר קרע עמוק שחצה את הקהילה. הייתה זו טרגדיה שמבחוץ התבטאה בריבים קטנוניים, בקנאה ובשמירה על 'אחוזות', אולם מתחת לפני השטח היו לה סיבות רציניות בהרבה": הפערים עתיקי היומין בין המהגרים העשירים והמתבוללים ממערב אירופה, לבין העניים ובעלי התודעה הלאומית ממזרחה; המחלוקת בנוגע לציונות; והבדלי הגישות בשאלת ייצוגה של יהדות ארה"ב בפני הממשל.

לארגונים היו השקפות עולם שונות בנושא ההצלה: לפנות לרוזוולט או להפגין? לפעול רק במסגרת החוק או גם מחוצה לו? "השקפות העולם השונות, שפילגו את הקהילה, הקשו עליה להגיע להסכמה על מדיניות משותפת, וכל ארגון האשים את רעהו שהוא חלק מהבעיה היהודית באמריקה; לא ברור אף האם הנסיונות שנעשו לאיחוד הפעולה של הארגונים היהודיים קידמו או בלמו את המאבק להצלה. כאשר הגיעו לעיתים להסכמה כלשהי, היא הייתה על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר".

לדעת הורביץ, סביר להניח שאחדות פנים-יהודית לא הייתה משנה בהרבה את עמדתו של הממשל, שעד תחילת 1944 היה כמעט אדיש לגורלם של יהודי אירופה. יכול להיות. שאלות של "מה היה קורה אילו" הן לכל היותר חוכמה בדיעבד, אם לא ספקולציה בדיעבד. אבל אחדות פנים-יהודית לכל הפחות לא הייתה מותירה את סימן השאלה המעיק הזה מרחף, 70 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. היא הייתה מלמדת על הכרה בעומק האסון ומצביעה על מנהיגים. במקום זאת, יש לנו סממנים של חידלון המצביעים על עסקנים.