וד דקירה ועוד דריסה ועוד אבנים, הם אינם נחים לרגע. ונראה שהאבן, קולפן התפוח או הסכין הם כלי המשחית המטילים היום פחד ברחובות. האבנים החלו כבר באינתיפאדה הראשונה, אבל לא התקבלו במערכת הביטחון ככלי נשק קטלני, והיחס למיידים היה סלחני ביותר. כלי נשק זה קל להשגה, נוח למשתמש ומפיל חללים רבים בצד השני. הוא כה מטיל מורא, עד שבעטיו חדלו ישראלים להגיע לישובים ביו"ש.
גל הירש למשל נזקק לשנה כדי להתאושש מפגיעת אבן בראשו ליד ביר-זית. אדל ביטון הקטנה שנקברה לפני חודשים מספר, השיבה נשמתה לאחר שנפגעה מאבן בראשה ומצבה התדרדר, כך אלכסנדר לבלוביץ בערב ראש השנה, ועוד רבים שמצאו את מותם לאחר שאבנים נזרקו על הרכב בו נסעו והנהג איבד את השליטה והתהפך. בדרך כלל המיידים אינם נלכדים, כי קשה ללכוד אותם. עד שהחיילים מתפנים לדלוק, המיידה כבר מזמן במקום אחר.
לפני כשבועיים צויין חמש עשרה שנה ללינץ ברמאללה. ב-12 לאוקטובר 2000 אירע הטבח האיום. שני חיילי מילואים ואדים נורז'יץ ו
יוסי אברהמי הי"ד, תעו בדרך ונקלעו לרמאללה. פלשתינים שראו את המכונית עם החיילים, חסמו את הכביש, והחלו לסקול אותם באבנים. השניים ראו שוטרים פלשתינים מתקרבים, וכנראה חשבו שהנה ההצלה מגיעה. הם נלקחו אל תחנת המשטרה במקום, המון החל להתקבץ בחוץ, והשוטרים הפלשתינים פתחו את הדלתות בפני ההמון והחיות פרצו פנימה. שני החיילים החלו להתחנן על חייהם אבל השוטרים עם האספסוף, בצלם מטעה של אדם, החלו מכים אותם באכזריות, דוקרים אותם, עד שנפחו את נשמתם. או אז השליכו את הגופות מבעד לחלון לידי צמאי הדם, נשים, גברים וטף, וכולם דוקרים וסוקלים ומרטשים במלוא הכוח, במלוא העוצמה, כשהם רוקדים עם הגופות את ריקוד השטן. כפות הידיים המגואלות בדם שמציג אחד הערבים במין טירוף שייכות לעזיז צלאחה שנכנס לתחנת המשטרה וניגש אל רב"ט ואדים נורז'יץ שכבר היו סכינים נעוצות בגופו והמשיך לדקור עד שנמלא כולו בדם, ניגש לחלון ונופף ידיים אל בני עירו כשכולו שופע חיוכים (איש זה שוחרר בעסקת שליט). שני החיילים נגררים ברחוב במין אקסטזה חולנית, אבריהם הפנימיים נתלשים מתוך גופם, והאיברים מתנופפים אל על בצהלות שמחה, בטירוף שאין למעלה ממנו. צוות טלוויזיה איטלקי שנמצא במקום מתעד אחד לאחד את חיות הטרף.
הטרור מצידם לא חדל לרגע. אם היום יכנסו בטעות יהודים לרמאללה או לשכם, הם יזכו לאותו לינץ.
מכה על חטא
את האבנים ובקבוקי התבערה מכתירים אצלנו כיוזמה אישית של מפגעים בודדים, או של מי שרוצה להתאבד ובא כך סתם עם סכין. צה"ל כל השנים היה מסורס מול מיידי האבנים ובקבוקי התבערה, והוראות הפתיחה באש היו אסורות. ראינו את חייל גולני בכפר נבי סאלח שהוכנע בידי נשים שהרביצו לו, והוא פחד להשיב...
על הטיפול בעומק הבעיה, נתניהו אפילו לא חושב. כי זה אומר להכניס מאחורי הסורגים בכירים ברשות הפלשתינית, כן אפילו את אבו מאזן, שבפניותיו לעולם טוען, שישראל הורסת את המסגדים, מרעילה ורוצחת. כמו-כן יש לעצור את כספי המיסים ולשים קץ לחסינות של אותם בכירים. כאשר נתניהו רוצה הוא יודע לעמוד על שלו. כך היה בעימות עם
ברק אובמה בקשר לגרעין האירני, כך עם מתווה הגז שהוא רקם כדי שדרעי יתפטר והוא יוכל להעביר. אם היה ראש הממשלה באמת משתדל הטרור כבר לא היה קיים.
זהו סיפורו של יוסל'ה דרור (רב החובל דרור) ששירת בחוליית החבלה הימית בפלי"ם. הוא עסק, בין יתר עיסוקיו, בפיגוע אוניות הגירוש הבריטיות ובספינות מלחמה שליוו אותן. באחת המשימות התקבלה הוראה לפגוע באוניית גירוש וגם במשחתת ליווי בריטית. הפעולה הצליחה רק בחלקה, כי פגעו באוניית הגירוש ולא במשחתת ויוסל'ה נתפס ונכלא על-ידי הבריטים.
בדוח סיכום שהכין למפקדיו הוא מכה על חטא שהמשימה לא בוצעה במלואה וצירף שיר שכתבה רוזה לוכסמבורג (האדומה, מהפכנית יהודיה גרמניה-פולניה שנרצחה בידי מילציית פרייקור לאחר כשלון המרד הקומוניסטי בהנהגתה).
הווידוי
מי האיש ולא ידע בנפשו חטא?
על חטא אשר איחרתי הבן תעודתי!
על חטא שלא הגברתי בנפשי את להטי!
על שחטאתי באוסרי הקרב בחרב לא חדה מדי,
במעש לא נרהב!
על חטא שעה שעה שלא לבשה שריון!
על חטא כל יום שלא מחץ באון!
על חטא אשב באפר ואתוודא על עווני
כי לא הוספתי אמונה על אמונה בנצחוני.
טוב היה לו ראש הממשלה קרא השיר על משכבו, ולעת בוקר היה עושה הנדרש, כדי שלא יכה בעתיד על חטא שלא הניף חרב חדה, על שלא מחץ באון את האויב מולו, על שלא הייתה בו אמונה בניצחון, כי לא הכריז קבל עם ועולם, בשם ובמלכות, למי שייכת הארץ הזאת.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
