השיח על "קץ הכיבוש", הוא שיח ריק

לאחרונה חזרו גורמים בשמאל ל"פמפם" מחדש שתי סיסמאות: להפסיק את הכיבוש ולהפרד מהפלשתינים - שתי הזיות שכיחות למדי במקומותינו כבר עשרות שנים, שלא הולידו עד כה דבר מלבד אלימות וכאבי-לב. אני מכיר את השיטה הבולשביקית, לחזור פעמים רבות על שקרים כדי להפכם בכוח ההרגל והסתגלנות לאמת בתודעת השומעים. אינני מתרשם מהנסיון הנואל החדש-ישן בנושא זה.

האמת היא שסיסמאות אלה הן חלק מקבוצה גדולה של סיסמאות-סרק שמתעלות מהמציאות הדינמית בה אנו חיים ומלקחים קודמים. החיים אינם סטאטיים וכך גם המציאות הפנימית, האזורית והעולמית. לכן, מה שהיה הוא לא מה שיהיה ולא כל מה שנראה ראוי אתמול, ראוי באותה מידה גם כיום; אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

כל עוד לא יפסיקו היהודים להרגיש "כובשים" במולדתם, לא באמת תוכר זכותם על הארץ ולא ישלים העולם, בכלל והעולם הערבי בראש וראשונה, עם מדינת-לאום יהודית בארץ-ישראל. אם קיים נזק חמור במיוחד שדעות מן הסוג שרואה בישיבתנו בארץ "כיבוש" גורמות לעניין הציוני, זה הנזק: חבלה בהכרה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו בארץ-ישראל. זו הייתה ונותרה בעיית-היסוד. המהלכים לדה-לגיטימציה של ישראל, ניזונים בעיקר מהתפיסה המעוותת הכופרת מכל וכל בזכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו במולדתו ההיסטורית.

גבולות לא היו אף פעם ליבת הסכסוך ולכן גם לא הכיבוש כביכול. במקום שאין כיבוש גם אין מקום או צורך בתירוצי-שווא בהם הכיבוש כביכול הוא הסיבה שלא להגיע להסדרים מדיניים.

החברה הישראלית אינה חולה, אבל יש בה נגעים קשים. לצערי, אחד הנגעים הקשים ביותר נובע מכך שאלה שפעם הובילו את המחנה הציוני להגשמה, מובילים כיום את המחנה האנטי-ציוני או הפוסט-ציוני ומשתפים פעולה באופן אקטיבי עם אויבי התנועה הציונית.

מרבית החברה היהודית בישראל אינה מקבלת את הדרישות האולטימטיביות הערביות כתנאי להסכם; זהו החלק הבריא בנפשו של החברה היהודית בישראל. להערכתי, גם בעתיד ואפילו ביתר שאת זה יהיה המצב. ככל שהערבים נסוגים מהשגת הסדר באמצעות מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, מו"מ שמושתת על פשרות היסטוריות אמיתיות, כך הולך הרוב היהודי ומאבד את אמונו בקיום פרטנר להסדר בצד השני. מגמה זו עשויה להתפוצץ פעם נוספת בעימות אלים ולהערכתי גם ב"נכבה" נוספת. המצער מכל הוא שיהודים בעלי רצון טוב והבנה לקויה יהיו בין הגורמים המרכזיים שיביאו לכך, מפני שהם מפתחים בצד השני תקוות-שווא שבעקבותיהן באות אכזבות קשות.

השיח ההזוי על "היפרדות מהערבים" הוא הטעיה מכוונת וגניבת-דעת פוליטית. איש לא יפריד את ערביי ישראל מערביי איו"ש, משום שהם אינם רוצים להיפרד. סיסמה אינה מציאות. בכדי לכפות היפרדות יהיה צורך להקים גדרות רחבות וגבוהות בהרבה מאלו הקיימות, לנהל שמירה קפדנית לכל אורכה, להשתמש באמצעים צבאיים קיצוניים כדי לאכוף הפרדה כזו ולבסוף יכשל הדבר בגלל סוגיות "פעוטות" כירושלים, שימור הריבונות, טרור וזכות השיבה, שרוב הערבים טרם ויתרו עליה דה-פקטו.

הפרדה אמיתית ניתן יהיה לחולל רק על יסוד הבנה ערבית שיש לשנות דיסקט ביחס למדינה יהודית בארץ-ישראל, ללא תלות בשאלה היכן בדיוק עובר הגבול בינה לבין שכנותיה. הבנה כזו תתחולל:

א. כאשר ערביי ישראל יתבעו להסתלק מכל רעיון לשינוי אופיה היהודי של המדינה, ישלימו עם האופן בו הגדירה עצמה המדינה עם הקמתה וקודם שהעניקה להם אזרחות. חוקי-היסוד של מדינת-ישראל חייבים להשתנות כך שכל אזרחיה יעמדו למבחן נאמנות ושייכות חד-חד ערכי כ"כורח בחירה"! הבחירה תהיה בין להיות אזרחים ישראלים נאמנים, המשתלבים בחיי המדינה על הזכויות והחובות שמעניק מעמד זה, או שותפים בכוח או בפועל להזיות ההשמדת ישראל של קבוצות - יהיה שמן אשר יהיה - מעבר לגבולותינו. מי שלא ישתלב, יצטרך למצוא לעצמו מקום אחר.

ב. כאשר ערביי איו"ש יבינו ויפנימו שאין מקום לעוד מדינה ריבונית מלבד ישראל מצידו המערבי של הירדן.

אין גבולות ביטחון לישראל בקווי הפסקת האש של 1949 וגם אין בקווים אלה שום קדושה. לכן, הדרישה האולטימטיבית הערבית בנקודה זו, היא הכשלה מכוונת של פשרה (במיוחד אחרי שכ-77% משטחי ארץ-ישראל המנדטורית שיועדו לבית לאומי יהודי, נמסרו לירדן - ישות פוליטית ערבית - שבה כבר כיום רוב פלשתיני).
הביטחון הלאומי של ישראל מחייב שלא יהיה חיבור יבשתי בין עזה לאיו"ש דרך שטחה של מדינת ישראל, אבל אין מניעה שעזה מפורזת תהיה אמירות ערבית נוספת במזרח התיכון.

השטח ממערב לירדן, "המוחזק" כיום ע"י ישראל, הוא כ-6000 קמ"ר. הקמת מדינה בשטח זה כולו לכ-4.5 מיליון פלשתינים, ברוח ההגדרות של נאום בר-אילן של נתניהו מ-2009, היא הרפתקנות לאומית חסרת היגיון ואחריות. אין שום צורך לקדש את מספר הק"מ והתנאים לישות פלשתינית שאינה מדינה בשטח קטן יותר בכ-500 או 700 ק"מ, יהיו דה-פקטו אותם תנאים; כך או כך מדובר "במדינת פיקציה"!.

להערכתי, פתרון יכול להתקיים רק במסגרת של פדרציה ירדנית-פלשתינית - הסדר מבוקר בשיתוף פעולה עם ישראל - שיקיף את מרבית העם הפלשתיני, לרבות החלק העקרי שלו היושב בירדן. עד שיכון פתרון כזה, צריכה ישראל לקצוב זמן לשיחות שלום ולאחריו להתחיל בביצוע מהלכים לקראת הפתרון הרצוי לה. פתרון זה יכול לכלול סוג של אוטונומיה באיו"ש תחת ריבונות ישראלית, עם גבול ביטחון על הירדן, או פדרציה כנ"ל.

החברה הישראלית תשתקם - והיא בהחלט יכולה להפיק תועלת רבה משיקום כזה - כאשר תפסיק את המלחמה בין "הימין" ל"שמאל" על ההגמוניה הפנימית, תוך שימוש בנימוקים מדיניים כביכול. במקומה תעצב הסכמה רחבה שפתרון מדיני יוכרע בדרכים דמוקרטיות, לרבות משאל-עם, ללא מניפולציות וללא מעורבות זרים. פתרון זה יבוסס על הסכמה פנימית מוקדמת ויקודם רק כאשר בצד השני ניצב גורם שהתנהלותו בפועל מוכיחה רצון לפשרה ושלום.

מבחן ראשון לרצון כזה הוא תוכנית מקיפה ליישוב פליטי 1948, בשיתוף עם הערבים וגורמים בינלאומיים נוספים, הכרה במדינת לאום יהודית כחלק מהפתרון וויתור על האלימות וההסתה.