בנימין נתניהו אישר השבוע שישראל פועלת בסוריה מעת לעת, כדי למנוע את הפיכתה לחזית נגדה, בדגש על הפעילות האירנית ברמת הגולן. כמו-כן, אמר נתניהו שישראל פועלת למניעת העברת נשק מסוריה ללבנון. זוהי הפעם הראשונה שבה בכיר (הכי-בכיר) ישראלי מתייחס לפעילות הישראלית בסוריה. יש לזכור שאחרי כל פיצוץ או התקפה מסתורית בסוריה, ישר טוענים שמדובר בישראל, בעוד שישראל לא מאשרת ולא מכחישה.

לדבריו של נתניהו יש יתרון וחיסרון. היתרון הוא ביצירת הרתעה מול אויבי ישראל, כאשר הם יידעו שישראל עוקבת, מסתכלת ופועלת נגדם. החיסרון הוא במוכנות. סביר להניח שעד עכשיו אותם גורמים בסוריה נקטו את מירב הדרכים כדי לשמור על חשאיות בפעולותיהם. כעת, כאשר הם מקבלים אישור שישראל פועלת במדינה, הם יעשו את מירב המאמצים כדי לסכל את המעקב אחריהם, במטרה להצליח בהעברת הנשק ובמאבקם בישראל.

מפקדים באזור יהודה ושומרון הורו לחייליהם לא להחזיק בטלפונים הניידים שלהם בזמן פעילות הביטחון השוטף, בנוסף לאיסור בהחזקת הניידים בזמן פעילות מבצעית. לפי הדיווח, אחת הסיבות היא למנוע מהחיילים לצלם את המחבלים שנורו על ידם, מאחר שהתקשורת הפלשתינית עושה שימוש תעמולתי בצילומים.

תמוה בעיני שדבר זה לא היה מובן מאליו מלכתחילה. כאשר חייל נמצא בפעילות מבצעית כלשהי, למה הוא צריך את הטלפון הנייד איתו? האם הרעיון שהחייל יכול להחזיק בנייד בזמן פעילות מבצעית, נובע מהתרבות המודרנית שבה אנחנו לא יכולים להתנתק מהמכשירים הניידים?

כולם מכירים את התמונות והסרטונים שבהם רואים חיילים עוזרים לפלשתינים, אבל כל התעמולה החיובית הזאת נהרסת ברגע שמפרסמים סרטון שבו רואים כיצד צה"ל יורה במחבל. לאנשים לא תמיד אכפת מה הרקע מאחורי הסרטון, הם רק רואים שצה"ל שוב ירה בפלשתיני, וכאמור כלי התקשורת הפלשתינים עושים בסרטונים אלו שימוש תעמולתי. בכל מקרה, מדובר בהחלטה טובה וחשובה. החלטה כזו שלא תאפשר לחיילים לצלם את המחבלים, תחדד אצלם את האנושיות. איסור הצילום אולי יחדיר את העיקרון שקבע שלמה המלך: "בנפול אויביך אל תשמח".

כוחות הביטחון הרסו השבוע את ביתו של המחבל איברהים אבו-עכארי, שביצע פיגוע דקירה בנובמבר 2014. מחשש למהומות, הריסת הבית נעשתה באור יום וכללה 1,200 שוטרים וחיילים. הרס הבתים של מחבלים היא תגובה מרתיעה, הוכחה לכך היא הסגרתו של שאדי מוטאווע, תושב חברון שביצע את פיגוע הירי בו נרצחו יעקב ליטמן ובנו נתנאל. אביו ואחיו של מוטאווע הסגירו אותו לידי כוחות הביטחון, מחשש שבעקבות מעשיו יהרסו את ביתם. כל פעילות של הרס בית צריכה להיות מלווה ברעש וצלצולים, כדי שהפלשתינים יבינו את המשמעות ושבמקרה הטוב יסגירו את המחבלים, ובמקרה העוד יותר טוב - יסכלו בעצמם את הפיגועים.

במקרה אחר, בג"ץ ביטל את הריסת ביתו של המחבל ור א-דין אבו חאשיה, שביצע פיגוע דקירה ליד תחנת רכבת ההגנה בתל אביב בנובמבר 2014, בו נרצח החייל אלמוג שילוני. לדברי בג"ץ, השיהוי של 11 חודשים מביצוע הפיגוע ועד ההחלטה להרוס את הבית אינו סביר, ולכן אין משמעות להרתעה שההריסה נועדה להשיג. ההחלטה הזאת יכולה לקומם, אולם אם הממשלה רוצה לפעול להרס ביתו של מחבל היא צריכה לעשות זאת מיידית, ולא לחכות שיהיה גל טרור נוסף. אולי ההשתהות הנוכחית תזרז דברים ותביא לכך שהאירוע לא יחזור על עצמו.

בטקס סיום קורס טיס שייערך בסוף החודש, יקבל את כנפיו גם אחיה הצעיר של סרן תמר אריאל ז"ל, שנהרגה באוקטובר 2014 במפולת שלגים בנפאל. לכך יש להוסיף, שהאח הקטן במשפחה התגייס לאחרונה והחל בקורס טיס. אני לא מכיר את המשפחה, אבל המעשה הזה יכול ללמד רבות על הערכים שלה. לאור הדרישות והיכולות הגבוהות הנדרשות לקורס טיס, סביר להניח ששלושת הילדים יכלו להגיע לכל מקום בצבא. העובדה שהלכו בסוף לקורס זה, מלמדת על הרצון שלהם לתת את המקסימום, גם לזכר האחות שאיננה.