מתווה הגז ושכר החיילים

תקציב מעצם הגדרתו הוא בעל מגבלת גודל התלוי בהכנסות והוצאות. ברוב המקרים הוא מחייב ויתור. המגבלה הזו קימת אצל משפחה וגם אצל מדינה.

בימים אלה אנו חווים את אחד משיאי הטיפול במתווה הגז. גם המצדדים הקיצוניים ביותר מודים שהמתווה אינו אידיאלי אך הוא מהווה אילוץ שניתן לחיות עמו. האומנם? ברור שיש כאן מונופול המעוניין למקסם את רווחיו ובהקדם. כל פרח כלכלה כמו כל פרופסור יאשר שהתשובה כנגד מונופול היא פיקוח על מחירו. במקרה שלפנינו יש מחיר התייחסות והוא המחיר הבינלאומי.

בעת כתיבת שורות אלה המחיר הוא 2.07 דולר ליחידת חום. מחיר זה ישאיר בידי המונופול רווחים אדירים. כמו-כן אין לקבוע מחירים עתידיים בחוזים אלא לקבוע שהמחיר יהיה המחיר השוטף בעת ההספקה. אם הקונה או המוכר ירצו לגדר את המחיר העתידי יפנו לשוק הסחורות העתידיות. לדוגמה מחיר יחידת חום, עתה, לדצמבר 2020 הוא 3.29 דולר ולאוקטובר 2024 4.21 דולר. כך יסלקו הקונים והמוכרים את אי-הוודאות במידה וירצו. הממשלה משום מה עושה כל מאמץ לרקוד לקצב החליל של המונופול.

עליית מחירים

המונופול רוצה באמצעות מחירים גבוהים לשכנע בנקים להלוות לו במקום להביא כסף מהבית. המחלה ההולנדית לענייננו התבטאה ביצוא חלק מהגז ובתקופה מסוימת לא הפיקה המדינה מספיק גז כך שנאלצה לייבא ועלות היבוא עלתה, עקב עליית המחירים, על הכנסות הייצוא. מונופול הגז כבר הפר לפחות התחייבות אחת והיא לפתח עד 2018 את שדה לוויתן.

על המדינה לקבל לידיה את השדה ולפתחו תוך פיצוי המונופול על השקעותיו. המדינה מצידה כבר התנדבה לממן את הגנת האסדות בעלות גבוהה מהשקעות המונופול עד עתה. במצב זה תוכל המדינה למנוע ייצוא כך שישוריין הגז שכמותו מוגבלת לצורכי השוק המקומי שיוסב לשימוש בגז. המחיר אותו משלמת חברת החשמל גורם לה להעדיף מזוט מיובא ומזהם אך זול מהגז.

כי"ל מתנהלת כזכיין בעיתי. היא אינה מפסיקה להתנגש במדינה. אינה מהססת לפנות לערכאות ולטעון שלא תפתח את את השדות ומאיhמת בפטורי עובדים, אך רוצה להאריך את הזיכיון מעבר לשנת 2030. על המדינה לשקול אם כי"ל היא זכיין אידיאלי ואולי כבר עתה להודיע לו שאינה מעוניינת בו.

לאור הפרסומים ניתן לחשוב שתשובה כתב את מגילת העצמאות ובן גוריון הוא הבובה שנדחפה על-ידו להכריז על הקמת המדינה. כי"ל לעומת זאת היא מישבת הנגב ובן גוריון שוכן על ידה בצריף המפורסם בשדה בוקר כסמל החלוציות.

מצוקה כלכלית

התבשרנו שסוף-סוף מועלה שכר משרתי החובה. נראה שהמסר מתחיל להתנחל במוחות המחליטים. כרגיל מעט מידי ומאוחר מידי. בעבר כבר התייחסתי לצורך בהעלאה דרמטית של שכר משרתי החובה מאז התנחלה ההכרה בכך אצל רבים וטובים. העלות אינה נוראה מה גם שתביא להקטנת מספר העריקים והצורך לתמוך בחיילים הבאים ממשפחות עניות. 30 אלף חיילים מקבלים עזרה מהצבא בסך של כ-300 מיליון שקל, או 10 שקל לשנה בממוצע. בנוסף להם ניתן להניח שעוד כמות דומה של חיילים נמצאים במצוקה כלכלית. העלאה של שכר החיילים ל-4000 שקל לחודש יכולה להוציא ממעגל העוני כ-200 אלף נפשות, כולל בני משפחה של החיילים במילים אחרות למעלה מ-10% מהעניים בישראל יצאו ממעגל העוני ההולך ותופח משנה לשנה.

כמדי שנה תפרסם בקרוב ועדת סל התרופות את פסיקתה. מי נדון לקו התקווה ומי לאכזבה. בנוסף לכך שחישובי עלות התרופות לא נכונים. מרגיז שהיד שנותנת למונופולים להרוויח ללא שובע מקצצת בתרופות, בשכר החיילים ועוד.

על ראש הממשלה לעשות סיבוב פרסה מהתייחסותו למתווה הגז וכי"ל, הדבר ניתן. אם לא יעשה זאת המפגינים בככרות יעשו עמו חשבון ביום הבחירות. אם הם לא יעשו זאת אזי ההיסטוריה תעשה זאת עמו. היסטוריון רציני לא יושפע מצ'יזבטים וחצאי אמיתות אלא מעובדות כפי שוודאי שמע מאביו המנוח.