אני מאשים

ישנם בתורה הרבה דברים פתוחים שההבנה האנושית שלנו אינה מקבלת אותם כהווייתם, ולמעשה פסחנו עליהם או התעלמנו מהם, או שנתנו להם חצאי פרושים, כמו הקטורת והקורבנות ולמעשה כל מה שנעשה בבית המקדש מייצג פולחנים שהיום בימינו אני יכול לשאול בקול רם וברור: מה הקשר בין הפולחנים האלה לקב"ה בורא שמים וארץ? דווקא המאמינים בקב"ה יתקשו לחיות עם הפולחנים האלה, מהותם, יעודם. וכאן נכנסים חצאי הפרושים לפעולה ואני מכוון לחז"ל שניסו לתרץ כי בימים ההם ובזמן ההוא הקורבנות והפולחנים הייתה להם משמעות בחברה האנושית ולכן התורה המשיכה באותו הקו המקובל, וניסתה לקרב את האנשים לקב"ה ע"י אותם הפולחנים.

אין לי ספק כי ישנם עוד תירוצים חשובים אבל לא באתי בזאת לסקור אותם אלא להסביר את כוונתי ל-"חצאי הפרושים" - זאת כי בימינו לא נהוגים הפולחנים האלה, והכיצד בורא עולם מותיר אותנו נבוכים בשאלת הפולחנים שאינם מדברים אלינו ובלשון המעטה. על השאלה הזאת פסחו רבותינו ולא התייחסו אליה כשתירצו את מה שתירצו, ואת זאת אני מכנה כחצאי פרושים.

אבל לא רק הפולחנים נותרו פתוחים, ישנם עוד המון נקודות "פתוחות" שאף בזמנים הקדמונים לא נתנו עליהם את הדעת המלאה אלא הסתפקו שוב בחצאי דעות ובהתייחסות חלקית, כמו בסיפורי בראשית והבריאה, הנחש ועץ הדעת והפולמוס שהתחבטו בו רבותינו ובראשם הרמב"ם והרמב"ן: האם הסיפורים האלה מייצגים משל או שיש לקבלם כהווייתם. ואולם השאלה שפסחו עליה גם הרמב"ם והרמב"ן וכל חז"ל בכל הזמנים והדורות היא: היתכן שאל עליון בורא הכל יזדקק לאמצעים ספרותיים להציג את דבריו וישתמש במשלים לתבנית מסריו? והבה נגיד כי התורה דיברה בלשון בני אדם - האם נחש שמדבר עם אישה הוא לשון דורנו? והרי גם אנחנו והדור שלנו נמעני התורה, השם יתברך לא שלח את דבריו לדור מסוים ופסח או התעלם מדור אחר, דבריו חייבים להיות ברורים בכל דור ודור ואין כך הדבר, סיפורי בראשית והפולחנים וחלק בלתי מבוטל מהמצוות הקשורות בפולחנים- אינם ברורים לנו כלל וכלל, וחז"ל לא נתנו את הדעת על הנקודות שנותרו פתוחות גם בדורנו וגם בדורות אחרים, אלא הסתפקו בחצאי פרושים, חצאי דעות והתייחסות חצויה ובלתי מקיפה בהחלט.

מכאן אני מסיק כי דווקא במבחן האמונה לא עמדנו, כי דווקא אמונה שלמה בקב"ה הייתה מונעת מאיתנו להתספק בחצאי הבנות ופרושים, ולא הייתה נותנת לנו לפסוח על הנקודות שנותרו פתוחות בתואנה שהבנתנו לא משיגה דעת עליון, נהפוך, אמונתנו המוחלטת בקב"ה הייתה מכוונת אותנו לא לעשות הנחה לקב"ה ולתורתו, כי לא ייתכן שהקב"ה ישלח לנו מסר בלתי מובן שדעתנו, ועד כמה שתהיה ענייה, לא תשיג אותו. ואם היינו ממשיכים על אותה המסילה היינו מגיעים למסקנה הנחרצת כי עלינו לעמוד על אחד משניים: או שחלילה הקב"ה לא קיים והתורה שבידינו אינה אלה חיבור בשר ודם שניתן להבינה במידה זו או אחרת, או שהקב"ה קיים והוא, בורא עולם, שלח לנו מסר ישיר ברור ומוחלט על-גב תורתו הניתנת להשגתנו המלאה והאנושית, אך אנחנו אלה שבאווילותנו לא הישגנו ממנה דבר והתחבטנו בפרושים מפוצלים בלתי מושלמים ובלתי מקיפים, שעצם החיסרון שבהם מעיד על ליקוי שיטתי בגישתנו העקרונית לתורה, או במילים אחרות וצחות, אין אנו מבינים דבר וחצי דבר מהתורה, זאת האמת לאמיתה. ובמקום ההודאה הכנה הזו שאומנם מורידה מערכינו אך פותחת את הפתח בלתקן את גישתנו הלקויה, במקום זאת עשינו אנו ובנינו ובני בנינו פרצוף של מבינים שלא חסר להם דבר וזה החטא הקדמון, כן זה בעינו החטא הקדמון הממוסד בנו כברואים שאינם מודעים לפגם שלהם.