שנתיים קשות עברו על עירק. מוזר לומר זאת, מאחר שעשורים קשים עוברים על עירק. השבוע לפני שנתיים החלה המתקפה של דאעש על הערים רמאדי ופאלוג'ה. מאז הממשלה העירקית נאבקת בצורה יום-יומית בארגון שנטל את בכורת הג'יהאד מאל-קאעידה, והפך לשם נרדף לטרור וברוטליות. לאור העובדה שהשנים הקשות של עירק החלו לפני דאעש, ניתן להעריך, כי הבסת הארגון לא תפתור את בעיות המדינה. אך מה הביא מלכתחילה לבעיות אלו, שרק הוחמרו בשנתיים האחרונות?

עירק שוכנת באחד האיזורים העתיקים בעולם, לו יש היסטוריה עשירה ביותר. שם הוקמה הציוויליזציה הראשונה, שם שלטו מלכים מוכרים כמו כורש וחמורבי, ומשם יצא אברהם אבינו לארץ ישראל. בעת המודרנית עירק הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית. לאחר מלחמת העולם הראשונה נקבעו גבולות המדינה בהסכם סייקס-פיקו המפורסם, כאשר אותם גורמים אירופים לא הבינו את ההתנהלות האזורית והסכסוכים הנלווים אליהם. אי-הבנה זו, הביאה להקמת עירק עם כורדים בצפון, שיעים בדרום ובמזרח וסונים במערב.

תחילה היה בעירק ממשל מלוכני, בה המלך הראשון היה פייסל, שקיבל את עירק כפיצוי לאחר גירושו מסוריה. תקופת שלטונו ושלטון בנו התאפיינו בניסיונות של הצבא לתפוס את השלטון, בהתקוממויות שיעיות נגד הסונים ובמרידות כורדיות. בשנת 1958 בוצעה הפיכה במדינה והצבא תפס את השלטון. בשנת 1963 התחוללה הפיכה שנייה של הצבא שהחזיק בשלטון עד 1968, כאשר מפלגת הבעת' תפסה את השלטון ובשנת 1979 הפך סדאם חוסיין לנשיא עירק.

תקופת שלטונו של סדאם חוסיין התאפיינה בהפרות חוזרות ונשנות של זכויות אדם, ובעיקר בדיכוי האוכלוסייה השיעית והכורדית במדינה. בין היתר נעשה שימוש בנשק כימי וביולוגי נגד האוכלוסייה הכורדית, ובוצע טבח המוני של האוכלוסייה השיעית והכורדית לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. סדאם החזיק בשלטון עד מרס 2003, כאשר הופל על-ידי ארה"ב במלחמת המפרץ השנייה.

נקודת זמן זו היא המשמעותית ביותר להבנת המצב הנוכחי של עירק. אמריקנים בכירים מאוד העידו, כי לא היו להם תוכניות מסודרות ליום שאחרי שלטון סדאם. לאחר חודשים של אי-סדר, הוציאו האמריקנים שתי פקודות. הראשונה קבעה דה-לגיטימציה של שלטון הבעת' (De-Ba'athification), במטרה לפרק את המפלגה ואת כל מוסדות שלטונה. השנייה הייתה פירוק הצבא העירקי. אמריקנים בעלי ידע ומחשבה התנגדו לפקודות אלו, אך הם נדחו.

התוצאה הייתה שמאות אלפי חיילים סונים נשלחו לבתיהם, ללא יכולת לקיים את עצמם, אבל עם נשק וידע צבאי. מספר ימים לאחר ביצוע הפקודה, החלו מתקפות של פליטי צבא נגד הכוחות האמריקניים. מתקפות אלו משכו גורמי ג'יהאד למדינה. הם היו ראשיתו של אל-קאעידה בעירק, שהפך לארגון דאעש.

הבחירות שהתקיימו במדינה לאחר זמן רב לא עזרו לדיכוי האלימות. בבחירות נבחרה ממשלה שיעית, לה התנגדו הסונים. הדבר הביא את הכוחות הסונים להפנות את נשקם לא רק לעבר האמריקנים, אלא גם לעבר הממשלה החדשה. בנושא זה יש להדגיש את פעילותו של ראש-הממשלה, נורי אל-מאלכי, ששימש בתפקיד בשנים 2014-2006. אל-מאלכי השיעי הנהיג מדיניות עדתית בוטה נגד הסונים, דבר שהביא למחאות רבות ופיגועים.

דוגמה לכך היא סיפורו של טארק אל-האשמי, שכיהן כסגן נשיא עירק בשנים 2012-2006. בדצמבר 2011 אל-מאלכי ביקר בבית הלבן לציון נסיגת הכוחות האמריקנים מעירק. במהלך ביקורו הוא קיבל שיחת טלפון, בה נודע לו שאל-האשמי ושומרי ראשו מעורבים בפעילות טרור. כאשר אל-מאלכי אמר זאת לנשיא ברק אובמה, ענה הלה שלכל מדינה יש את החוק שלה, ויש ליישם חוק זה. אל-מאלכי ראה זאת כאישור לפעול כראות עיניו נגד הסונים בכלל ונגד אל-האשמי בפרט, מאחר שארה"ב לא תתערב. בסופו של דבר, אל-האשמי הצליח לברוח מעירק ונדון למוות שלא בפניו. מכאן ואילך פעל אל-מאלכי ביד חזקה נגד הסונים.

אירוע משמעותי בפעילות העדתית של אל-מאלכי התרחש בסוף דצמבר 2013, כאשר הצבא העירקי פירק בברוטליות רבה את מאהלי המחאה של האוכלוסייה הסונית בערים רמאדי ופאלוג'ה. כדי לפייס את הסונים, הורה אל-מאלכי על הסגת כוחות הצבא מהאזור. פעולה זו נתנה את האות לפעילי דאעש להשתלט על ערים אלו, בתמיכה רבה של אוכלוסיית המקום שמאסה בשלטון השיעי. אירוע זה היה אות הפתיחה ללחימה בעירק שנמשכת עד ימים אלו.

ניתן לראות, כי הכל החל בהדרת הסונים מהשלטון בתקופה שלאחר מלחמת המפרץ השנייה. דבר זה חייב את האוכלוסייה הסונית לפנות לגורמים אחרים שייצגו אותם. גם כאשר החלו פוליטיקאים סונים לקחת חלק בפוליטיקה המקומית, גורמים שיעים טענו שמדובר בבוגדים ובתומכי טרור, וחלק מפוליטיקאים אלו נדונו למוות שלא בנוכחותם.

כדי להביס בצורה פוליטית את דאעש, יש לתת קול לסונים בעירק. מדובר במשימה קשה, מאחר שרוב השיעים במדינה מתנגדים לכך. אם ממשלת עירק לא תצליח לשלב כראוי את הסונים בפוליטיקה המקומית, הם יחפשו שוב מישהו שישמש כקולם. אם יהיה מדובר בארגון טרור חדש, הוא יהיה מן הסתם ברוטלי וקיצוני עוד יותר מדאעש. לאור פעילותו האחרונה של דאעש, הדבר לא מהווה סכנה לעירק לבדה, אלא לעולם כולו.