איך אמר הגשש החיוור - מה זה רדיו?!

קיימים בכל המפלגות בישראל מספר כוחות וזרמים פוליטיים, כאשר כל זרם מנסה להטמיע את חותמו בתנועה ולהשפיע על הרכב רשימת תנועתו לכנסת, ובמידת האפשר גם על ההרכב של שרי הממשלה. הדבר הזה טבעי הוא ומובן וגם חוקי ותקני ונהוג בכל המפלגות, ולמעשה זוהי משאת נפשו של כל פעיל וכל גוף במפלגה ובפוליטיקה בכלל, היינו למשוך את העגלה לכיוונו, להפעיל השפעה. למעשה זוהי מהותה של דמוקרטיה.

ובעצם הכל טוב ויפה כאשר מדובר בהשפעה על הרכב הכנסת - היא השלוחה מטעם העם לחוקק חוקים בשמו ולפקח על ממשלתו. אולם כאשר ההשפעה הפוליטית הזו מחלחלת גם אל הרכב שרי הממשלה, או אז מן הצדק לתהות האם אין כאן ניגוד עניינים מובהק בין גוף (הכנסת) שאמור לפקח על הרשות המבצעת, לבין הרשות המבצעת עצמה (הממשלה) שאותו הגוף גם משפיע על הרכבה וגם מפקח עליה?! יוצא כי אותו הגוף מפקח למעשה על עצמו; הוא מפיק שתי פעולות כאשר האחת סותרת את אחותה; זו משמעות הסכמי הקואליציה שהרכב הממשלה נגזר מהם.

הבעיה האמיתית היא כי ישראל אינה דמוקרטיה אמיתית כי אם סמי-דמוקרטיה, ולכן עדיף כל שיטת ממשל אחר אבל שיהיה ממשל בעל סימני היכר וזהות, כך שהאזרחים יבינו היכן הם נמצאים ויזהו את הממשל שלהם, או אז יחליטו אם הם רוצים בממשל הזה או לא. גם דיקטטורה עדיפה בעיני על צורת הממשל העמומה זו כי זה יעיר את מוטיב ההתקוממות, יעיר את העם, העיקר הוא שהעם לא יישן; זה המוטיב החשוב ביותר. בישראל העם ישן בבטחה ביודעו כי הוא נמצא תחת ממשל דמוקרטי, אבל העיקרון החשוב ביותר בממשל הדמוקרטי מופר – הוא עיקרון הכרעת הרוב, שרצון הרוב יכריע, וזה עבד בשנים הראשונות של קום המדינה, ולמעשה רק בזכות עיקרון הכרעת הרוב קמה המדינה כי השלטון ביצע את רצון הרוב. עד שבא האנטי-דמוקרט הראשון והסיט את העקרון הזה ממקומו בתואנה כי טוב ייצוג הרוב מהכרעת הרוב, זה מקור הרעה חולה בדמוקרטיית "הכאילו". באופן הזה גם הופר העקרון השני בדמוקרטיה הוא עיקרון הפרדת הרשויות, כי על-פי מודל "הכאילו", הרשות המחוקקת צריכה להיות שותפה בהתוויית הרשות המבצעת - היא הממשלה, וזה אומר כי שתי הרשויות שותפות למעשה ברשות אחת. יורשה לי להסביר את הנקודה הזאת.

הפרדת סמכויות

בדמוקרטיה אמיתית ישנן שלוש רשויות ושני עקרונות יסוד. שלושת הרשויות הן: הרשות המחוקקת - היא הכנסת, הרשות המבצעת - הממשלה, והרשות השופטת.

שני עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הם: עיקרון "הכרעת הרוב" ומשמעותו פשוטה: שהרוב יכריע, 3 נגד 2 – השלוש מכריע. ועיקרון היסוד השני הוא עיקרון "הפרדת הסמכויות" שמבטיח מניעת ריכוז כוח בלעדי בידי רשות אחת, ובעיקר מונע יצירת מצב של ניגוד עניינים. למשל, ניגוד עניינים מובהק כזה הוא כאשר חברי הרשות המחוקקת שהם חברי הכנסת, יהיה להם עניין להגיע לשלטון מסיבות אישיות, כי אז הם עלולים להקריב את היסודות שהם אמונים עליהם למען תאוותם האישית. ואני מדגיש זו דוגמה אחת מיני רבות לניגוד עניינים אשר עיקרון "הפרדת הסמכויות" נועד למנוע.

אם כן דמוקרטיה אמיתית אמורה להתנהל באופן הזה: העם בוחר במודל מדיני וכלכלי שמישהו מהנבחרים מייצג, או אז הנבחר הזה מקים ממשלה טכנוקרטית מקצועית שתיישם את המתווה המדיני והכלכלי של הכרעת הרוב. לציין כי ממשלה מקצועית כזו אינה אמורה לקבל את אישור הכנסת כי העם כבר נתן לה את קולו, ומשימתה היא לבצע את המתווה שעליו נפלה הכרעת הרוב, לכן היא נקראת ממשלה מקצועית.

ראש ממשלה ימנית

בו בזמן העם בוחר את 120 נציגיו ושולח אותם לכנסת שיחוקקו בשמו את החוקים, כאשר ההכרעה בהם תהיה גם ע"פ עיקרון "הכרעת הרוב" ללא שום זיקה לשום אינטרס אישי או דיל שלטוני, כי הרי הממשלה אינה צריכה את קולותיהם בשביל לשרוד, העם כבר נתן לה את קולו.

המשימה השנייה והיסודית של הרשות המחוקקת היא לפקח על הממשלה המקצועית ולוודא כי אכן תקיים את מתווי המדיניות של הכרעת הרוב ככתבה וכלשונה. למשל ראש ממשלה ימנית לא יוכל להקפיא את הבנייה בירושלים או ביו"ש כי הדבר נוגד את המתווה שנשלח לקיימו, מאידך-גיסא ממשלת שמאל לא יכולה לספח את השטחים או חלק מהם כי גם זה נוגד את המתווה האמונה עליו, ומי שאמור להכריע בשאלות הללו הוא שוב-הכרעת הרוב בכנסת.

זהו זה רבותי המודל של דמוקרטיה אמיתית, ואינני מצביע על מודל האידיאה האפלטוני, אני מדבר על מודל דמוקרטי רגיל וטבעי. זה כמודל המורה המלומד של ביה"ס שאמור לדעת קרוא וכתוב, או כמודל יהודי דתי שאמור לאכול מאכלים כשרים, אין רגיל מזה.

הכרעת הרוב

אבל המציאות אחרת. בפועל וכפי שציינתי לעיל, בא מישהו שקרא לעצמו דמוקרט אך בפועל הוא אנטי-דמוקרט, והסיט את עקרון "הכרעת הרוב" ממקומו בתואנה כי טוב ייצוג הרוב מהכרעת הרוב, וזה בעינו מקור הרעה חולה בדמוקרטיית "הכאילו". ההבדל הוא סמוי אך מהותי ועצום: ממשלה שמייצגת את הכרעת הרוב היא לא ממשלה אשר מייצגת את הרוב, ומתווה ממשלת "הרוב" יכול ועשוי לסתור את המתווה של "הכרעת הרוב". מכאן מקור מונח "קואליציה" שכולנו רואים בו כמייצג את "הרוב", ועל-פניו ככל שהקואליציה גדולה במספר כך ייצוג הרוב בחללה מבורך יותר ודמוקרטי יותר, אולם והלכה למעשה ההפך הוא הנכון: ככל והקואליציה רחבה יותר כך נאנסת "הכרעת הרוב" יותר, זה הפועל היוצא מקואליציה רחבה, כי עבור חיבור המפלגות השונות בדעותיהם יש להגמיש את מתווה המפלגה הגדולה ולא פעם אף לוותר עליו.

כך נכנסה הרשות המבצעת ברשות המחוקקת וחגיגת הכאילו התחילה. כך צמח דור שאינו מכבד את הכרעת הרוב ואינו מבין את הקשר בין הכרעת הרוב לרצון הרוב, גם לא מבין את הקשר בין רצון הרוב לעצם קיומו.

ובכן השיטה הקלוקלת הזו יצרה את ביבי ואת בוז'י ואת שרון ואולמרט וברק, כולם הלכו לחפש את הקואליציה הרחבה ביותר בשביל לייצג כמה שיותר את חלקי העם ולמשול בשם הרוב – דבר שאמור לכאורה להעניק לממשלה גושפנקא דמוקרטית, כי עשויה היא לייצג את הרוב. אבל מה עם הכרעת הרוב? מה איתה? מה עם העיקרון הבסיסי ביותר של הדמוקרטיה? הכיצד הלבינו את עיקרון "הכרעת הרוב" והפכו אותו למשחק מילים חובבני וכאילו "הרוב" הוא "הרוב הקואלציוני" והוא זה שיכריע.

עגה רשמית

בפועל, העיקרון הדמוקרטי של "הכרעת הרוב" נוטרל ונפל בין כסאות הפוליטיקאים, שידעו איך לנווטו ולהפוך אותו מעיקרון "הכרעת הרוב" לעיקרון "הכרעת המיעוט"; זהו לחם חוקו של כל פוליטיקאי שנדרש להוכיח את כישוריו בפועל במבחן הזה.

ובינתיים ביבי והרצוג וברק כורתים בריתות אסורים ומותרים, כנגד מדנייותם המוצהרת או כמעט נגדה, מוותרים, מחלקים, מקצים, מפזרים, מתגמלים, מתקצבים, מזמינים כסאות לאנשים בלתי ראויים ולפעמים אף לאנשים ראויים, בקיצור עושים שמיניות באוויר בשביל להקים קואליציה ולמשול, ובעגה הרשמית – עושים פוליטיקה מלוכלכת לעיני העם ולאור היום, ובעשייה הזו הכל מותר כולל לסחוט ולהסחט, לוותר על עקרונות או על חלק מהם, העיקר להגיע לקואליציה רחבה ביותר שתרשה להם למשול בשם העם ולתפארת דמוקרטיית הכאילו.

לכן אני טוען כי הבעיה היא לא נתניהו ולא בוז'י ולא המערך או הליכוד, כי גם אם נמצא תחליף מהר מאוד התחליף יהפוך לביבי, כי הוא חייב ללכלך את הידיים ולעסוק בפוליטיקה על-מנת להרכיב קואליציה רחבה ולמשול, ובינינו מה זה משנה מי ימשול.