הקריינית ברדיו אמרה בשבת שעברה כי בכל שלוש דקות מת בעולם אדם מרעב. בין תחילת הקטע הזה לבין סיומו עתידים למות אנשים אחדים. בני בלי שם. הם ימותו אבל ספק אם ייקברו. אולי איש לא יבכה עליהם. אולי הם יתומים. ייתכן כי ההורים שלהם אף הם מתו ברעב.
אנשים שהיו ואינם עוד, רובם - כמשוער - ילדים. שלדים מהלכים, שלדים גוועים, שלדים מתים.
זבובוני-צואה ירקרקים - מהסוג החג על גוויות מצחינות - חגים כבר ומזמזמים את מחול המוות על פניו של האיש (המת-החי) שימות סופית בעוד שלוש דקות. הוא ימות מרעב, מהזנחה, מאפיסת כוחות, מאזלת יד אנושית, חומלת ומיטיבה, מצילת חיים. הוא ימות בגלל תאוות עושר בלתי מרוסנת של אנשים אשר לא אכפת להם כלל שאנשים ימותו סביבם בחוסר כל. הם ימותו - הם כבר מתים - מאחד הפשעים החמורים של האנושות נגד עצמה.
אחת לשלוש דקות. תחשבו על התכיפות המצמררת, על התדירות המחרידה. תחשבו על הקלות המקוללת, הפושעת, הבלתי נסלחת, שבה גם במאה העשרים ואחת אנשים מתים מרעב כמו זבובים.
תחשבו על זה. קשה לחשוב על רעב כשהבטן מלאה. זה עתה אכלתם. אולי תאכלו בעוד חצי שעה. מזונכם מובטח. כשאתם רעבים, אתם יודעים בדיוק מה לעשות כדי להחליף את הרעב בשובע. אתם מסוגלים לעשות זאת. תחשבו על אנשים שרעבים והרעב מציק ומייסר אותם עד טירוף. תעמידו עצמכם במקומם. תיכנסו לעור הצפוד שלהם, תהיו גופיף זעיר ברקמת תאיהם. קשה, נכון? תחשבו על הרגע שבו הופך הרעב הבלתי נסבל לצימאון שלא ניתן לשאת אותו עוד מבלי שהדעת תיטרף.
תחשבו על זה כשאתם אפופים ומוקפים ומוצפים ריחות של מזון סיני, מוקפץ, מאודה, מתובל, מפולפל, או איטלקי או מזרחי. תחשבו על זה כשאתם ניצבים מול הוויטרינה המשגעת של הקונדיטוריה שבה אתם נוהגים לקנות עוגה לשבת. או בעוברכם מול דוכן הפלאפל, שעה שאנשים נוגסים מלא פיהם הנוטף בפיתה התפוחה עד להתפקע בקציצות הצמחוניות, בצ'יפס ובסלט ("אדוני אוכל כאן או לארוז לו?").
תחשבו על אנשים שאין להם, פשוטה כמשמעה, פת לחם. אף לא פירור. אנשים מחמת רעב מסוגלים להתחיל לאכול את בשרם שלהם. תחשבו עליהם. אני חושב. מאז תחילת הרשימה הזו מתו כבר יותר משני אנשים. האנושות משמידה עצמה לדעת לא באמצעות נשק גרעיני. היא עושה זאת בנשק לא פחות קטלני: האדישות.
אחת לשלוש דקות. והעולם ממשיך בשלו. הוא לא עוצר את נשימתו. תחשבו על הילד הכפרי הנידח, תושב העולם השלישי, שימות בדמי ימיו. על ילד שנולד אל עוני ועזובה. האמא שלו מתה מרעב. גם אביו. גם אחיו ואחיותיו. עכשיו תורו. משפחה שלמה שהרעב הכחיד אותה. משפחה שלמה שהושמדה על-ידי אנושות שהמשאבים העצומים שקיימים בה היו עשויים להצילה, אבל כשמוקדי השליטה עליהם, מנגנון הקצאתם ואופן חלוקתם מושחתים - אין למיליוני בני אדם שום סיכוי לשרוד.
שחיתותו של העולם דנה, חורצת וגוזרת עליהם דין מוות. האנושות, בפשטות, רוצחת אותם. תחשבו על זה. שלוש דקות. אחת לשלוש דקות מת אדם. זה מה שאמרה קריינית בסופה של אחת ממהדורות החדשות, שמעתי במו אוזניי. נשבע לכם. אני זוכר זאת בדיוק. אחת לשלוש דקות. זה המשך. זה הקצב. זו התדירות. ישבתי על כורסה ושתיתי קפה, כששמעתי את הנתון המזוויע הזה. שמעתי ולא האמנתי למשמע אוזניי. הידיעה שודרה גם במהדורת החדשות הבאה. הפעם הקשבתי לה בקפידה. כן, לא טעיתי ואני לא מטעה אתכם. אחת לשלוש דקות.
נשבע לכם. התביישתי בעצמי עד כדי מעשה. הלכתי אל הכיור ושפכתי את הקפה. אני לא יכול לשבת בשקט בביתי ולשתות קפה בנחת כאשר מרגע רתיחת המים בקומקום ועד שטיפת הכוס בכיור ימותו ארבעה אנשים, אולי יותר. מעולם לא היה הקפה ששתיתי מר וטפל כל כך, כמו הקפה ששתיתי בשבת ההיא. כאילו לגמתי נפט.
