לא בטוח

מלחם לא לבד

לאורך כל הדרך טענו תושבי ערערה, שממנו יצא וחוסל המחבל נשאת מלחם, שהיישוב אינו תומך בטרור. אולם עם עוּבדות אי-אפשר להתווכח. עובדה היא שמייד לאחר חיסולו של המחבל, יצאו מאות צעירים מהכפר בקריאות נקמה פלשתיניות מסורתיות מתלהמות נגד הכיבוש הציוני. זאת לא לפני שכינו את המחבל, איך לא, שהיד, והבטיחו לפדות אותו, כמו טרוריסטים נאמנים, בדם ואש.

אז אל תיתנו לדיבורים של תושבי הכפר לבלבל אתכם. נראה כי דיבורים לחוד ומציאוּת לחוד. מתברר שמלחם לא לבד, ובדומה לו יש עוד ביישוב מאות מחבלים בפוטנציה. די לזרות חול בעיני הציבור. יש רק לקוות שמערכת הביטחון תניח ידה עליהם, בטרם יהיה מאוחר מדי. ושלא יגידו שם "לא ידענו".

שטח הפקר?

מה עושים המאבטחים בבתי-הספר? האם אין ביקורת על העוברים והנכנסים בשערי מוסדות החינוך? אז איך זה שלפדופיל איתי דרכי הייתה כניסה חופשית לבתי-ספר שונים בראשון לציון, עיר מגוריו, ובבאר שבע, כדי לפגוע בבנות, מבלי שאיש מנע בעדו מלבצע את זממו?

היכן הנהלות בתי-הספר ומשרד החינוך? מדוע אין תקנונים מחמירים בנושא אי-כניסת זרים לשטח בית-הספר, כדי להבטיח את שלום התלמידים וביטחונם? כשמדובר בקטינים חסרי ישע, ובמיוחד בתלמידים רכים, דרוש מִשנה זהירות בנושא.

לא די בבדיקה טכנית בלבד כדי לוודא שהמבקרים אינם חמושים במכשירים קטלניים, אלא בבירור זהותם, כדי למנוע הישנות מקרים דומים. יש לזכור, שההורים מפקידים את הנפשות הרכות של ילדיהם בידי המחנכים, וסומכים על צוות העובדים שהם ימלאו את תפקידם בנאמנות. ובא לילדי ציון גואל.

לתשומת לב שר החינוך, נפתלי בנט.

מיזם מבורך

מיזם הצגת הדיוקן העצמי של מוגבלים, בעידן הסלפי והרשתות החברתיות, חשוב ביותר לשיקוף הדימוי העצמי של הנכים ולהגברת ביטחונם האישי. לא פחות חשיבות המיזם היא כלפי הציבור, שיתנער מדעות קדומות כלפי הנכים ומִרתיעה מהם, ויראה את הפנים האנושיות מאחורי הנכות, כבני אדם שווים לכל. די להתייחסות אליהם כאנשים סוג ב! (כך מקובל לראות באנשים חולים בני אדם עם מחלה).

ראוי לציין, כי בשנים האחרונות המגמה היא לשלב מוגבלים בתוך הקהילה ובמוסדות חינוך רגילים. במסגרת זו הם מנהלים חיים נורמטיביים במידת האפשר, ואפילו נישאים ומקימים בתים בישראל. כמו-כן, הם משתתפים בתחרויות ספורט ובתערוכות אומנות מפרי מכחולם. המיזם הנזכר משתלב היטב במסגרת מבורכת זו.

צוואה לחיים

שמונה בעקבות אחד שחסר, אלון בקל הי"ד, שנפגע בפיגוע בפאב הסימטה בתל אביב. אין ספק שמעֵבר לאישיותו הכובשת של אלון, כפי שפורסם בשישבת, מצטיירת תמונה של חבורה מיתולוגית ייחודית, המגובשת היטב לאורך שנים, אשר מייצגת את ישראל היפה. הם יפים, מוכשרים, נאמנים לחברים ולמדינה ומעל הכל שמחים. בחינת "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", כדברי נעים זמירות ישראל.

נראה שגופו של אלון, שנרצח על-ידי מחבל בן עוולה, אומנם איננו, אך נוכחותו חיה וניכרת היטב בזיכרונות היפים המשותפים לחבורה כחבר נאמן בלב ונפש, כדמות מובילה וכמודל אישי לרצון ולנחישות. זוהי מורשתו היפה. ולא פחות אי-אפשר לשכוח את שמחת החיים שלו, שבָּה הדביק את החבורה כולה, והיא צוואתו לחיים.

פסוקו

שָׂרַת אף שַׁעַל: מירי רגב (אדמה)
תערוכת יין: תְּצוּגַת
שיטות הרזייה מסחריות: שוטים וּמרזים
עליית שער הדולר: מַטָּ"ח של כבוד
הבית היהודי: נושא בַּנֶט(ל)
אזרח ותיק: בִּיג גיל
מחלת אפילפסיה: מָט-קַל
ישראל ביתנו - מפלגה על ספסל החקירות: דין התנועה
קח ויטמין ותהיה לי בריא - הקור C