להמשיך – לא לעצור

זה עשרות השנים קיים סיכסוך רשמי ותקני בינינו לבין הפלשתינים. יש מי שמציע שניפרד מהם לעד וניתן להם את כל האתנן, ויש מי שמציע שניפרד מהם חלקית ובתמורה ניתן להם חלק מהאתנן, ויש מי שמציע לשמור על הסטטוס-קוו הקיים, ושמי שרוצה לחיות עימנו שישמור לנו אימונים, כי הרי החליט לחיות בארצנו ובארץ אבותנו. ומאידך-גיסא יש מי שמציע שנוותר על הרפתקה אומללה זו ונחזור לארצות שבעבר הלא רחוק אירחו אותנו ואת אבותינו הביולוגים, לסוריה, לספרד ולפולין. ובכל אופן על דבר אחד אעמוד בתוקף ואתעקש, אני לסוריה לא חוזר לפחות לא בזמן הקרוב.

בצד זאת הבחנתי במכנה משותף אחד שאוסף את כל המציעים והמציעות והבזבזנים והקמצניות תחת קורת גג אחת שכולם מתכנסים תחתיה מבלי להתרעם. כולם, אבל כולם, מסכימים על זאת כי יש "להפחית מעט מן המטען הסכסוכי ולדלל אותו; לא להתגרות בגורל כי אין זה משרת את האינטרס שלנו, לא לטווח הקרוב ולא הרחוק", וזה בדיוק מה שעשו כל ממשלות ישראל מאז הקמת המדינה. הם ניסו לשדר לערבים ולעולם, ואפילו תוך כדי המלחמה, בסיומה או בהכנתה, כי פנינו לשלום וכי נכפו עלינו כל המבצעים והמלחמות, זאת בתקווה שהשכנים יקלטו משהו מהמסר הזה, דבר שיתרום להפחתת המטען הסכסוכי, ובעיקר שהעולם יקלוט את המסר שלנו בשביל שנמשיך לקבל את תמיכתו המוסרית, המדינית, הכלכלית והצבאית; ללא תמיכה זו קיומנו יתערער.

הנטייה הזו שכותרתה "להפחית מעט מן המטען הסכסוכי" לא עמדה במבחן התוצאה. השכנים הפלשתינים ענו לנו בבהירות כי פנינו יכולים בוודאי לפנות לשלום כל עוד נמצֶא מחוץ לגבולות פלשתין השלמה לא בתוכה. אנחנו מקבלים מהם את התשובה הזאת מדי יום ביומו, למרות ועל אף שכבר השתנקנו מרוב לצעוק לעברם על מוכנותנו למדינה פלשתינית לידינו - ברק צעק, אולמרט צעק, ביבי צועק, בגין לא צעק אך רמז - רק שיבטיחו כי מדינתם לא תסכן אותנו, הבטחה; זו כל בקשתנו – שנדחית על-ידם.

מאידך-גיסא גם העולם לא התרשם מהמסר המפויס שלנו, ואנו מאבדים את התמיכה שלו באופן הדרגתי אך בטוח; זו המגמה. אך לא רק המגמה העולמית הברורה הזאת אמורה להדליק אצלינו נורה אדומה, אלא המוטציה של המגמה הזו שהגיעה לכדי השלמה ברורה של העולם החופשי עם המינוח "השמדת ישראל". אירן אומרת את זאת באופן בהיר חד וחלק שאינו משתמע להרבה פנים, ארה"ב השאירה בידי אירן את האופציה הזאת באופן מעשי ביותר, ואירופה אימצה את האופציה האמריקנית שהפכה במהרה למוטציה הפועלת במחיצתה באופן פעיל ביותר, ובד בבד ירתה את יריית הפתיחה וסימנה את המוצרים הישראלים (ושיספרו לסבתא שלי כי הצרכן האירופי יודע להבחין בין מייד אין בית-אל ישראל לבין מייד אין בית-השיטה ישראל). בו-זמנית אירופה עומדת בתור בשביל להשקיע בטהרן ולפתוח מפעלים. קונצרן הרכב הגרמני פולקסווגן הודיע על כוונתו לפתוח מפעל מכוניות באירן, אתמול הקונצרן הצרפתי רנו הודיע על פתיחת מפעלו באירן ופיג'ו...

המסקנה שהונחה לנגד עיני ישראל הייתה צריכה להוות אינדיקציה כי הנטייה אשר אימצה (להפחית מעט מן המטען הסכסוכי ולהפגין סימני פיוס) לא עמדה במבחן התוצאה הן בזירה המקומית והן בזירה הבינלאומית, נהפוך, לא רק שלא הרווחנו זמן ולא השגנו שום פסק זמן אלא איבדנו זמן. פעם קיומנו היה בסכנה היום קיומנו בספק, עם חותמת כשרות רשמית של כל הגורמים הבינלאומיים כולל אירופה והגרינגוס שהשלימו עם המונח "השמדת ישראל", ואף הכשירו אותו רשמית. אין ספק כי נתניהו וממשלתו ערים היו לסיטואציה הרת-אסון שישראל נקלעה אליה, ולכן ביבי הרשה לעצמו להתעמת חזיתית עם הידידה הגדולה כאשר החרב מונחת כבר על הצוואר ואין מושיע.

ביבי נסע לקונגרס לא בשביל לשפר עמדות ולהתעמת עם אובמה. הוא נסע בשביל לבקש את ישועת האמריקנים, את יד העולם, את התערבותם הנחוצה הבהולה והמיידית. ואומנם הוא קיבל את מנת האמפתיה לה הוא זקוק הנרשמת לאנשים במצבים כמעין אלה. אבל גם הפירגון וגילוי ההזדהות של חברי הקונגרס הצטיירו כהמשכו הטבעי של המסלול המפויס, אשר ישראל אימצה באופן מסורתי על-פני העשורים. ביבי חזר ארצה, הסכם הגרעין נחתם, אירופה הצטרפה, וקיומנו כבר לא עונה על הגדרת המאוים שנמצא בסכנה; קיומנו נמצא בספק ובמסגרת השאלות שהזמן עונה עליהן. במצב כמעין זה נורה אדומה אדמדמה צריכה לדלוק אצלנו ולהצביע על כי הנטייה "לבקש אמפתיה מהעולם, לפזר פיוס ולשים את הסכסוך על אש קטנה בשביל למזער את המטען שלו ולקנות זמן" - נטייה זו לא צלחה והזמן שקנינו פעל לרעתנו.

מסקנה: להפיק לקחים מהנטייה המסורתית ולנטוש אותה מייד

המשמעות: לא לראות בנטייה הזאת כפתרון, ולא לעצור על-מנת לתת צ'אנס נוסף לפתרון, דהיינו לא להמתין שוב לחסדי מעצמה זו או אחרת שתרעיף עלינו את האמפתיה שלה ותתרגם אותה לתמיכה, לאמור לא לעצור ולנסות לקנות זמן נוסף, אלא להמשיך, והפעם משמעות הפועל "להמשיך" חייבת להשתנות כליל.

פעם המשכנו לכיוון שהעולם מצפה מאיתנו, וזה לא עבד ואף השיג תוצאות הפוכות ומחרידות, היום נמשיך אל הכיוון שאנו מצפים מעצמנו ללא שום קשר לעולם; משמע שאף והכיוון יחרוג בעליל מציפיות העולם, אנו נצעד לעברו בקומה זקופה.

אבהיר את כוונתי למי שעודנו ממתין להבהרה: המערב "מצפה" מאיתנו להיות דמוקרטיה נאורה על-פי האינטרפרטציה שלו הגם שסותרת לא פעם את דרכנו ואף מאיימת על עצם קיומנו, אבל המערב הנדיב מוכן שנשלם את המחיר הדמוקרטי הנקוב על-פי התמחיר שקבעו סופריו למונח הדמוקרטי שלנו; זה היה פעם. והפעם אנו נבנה דמוקרטיה יפה ונאורה שעולה על הרף המערבי, על-פי האינטרפרטציה הישירה של המונח הספרותי המקורי שקובע, כי "דמוקרטיה" היא צורת משטר בה העם הוא הריבון של עצמו, והוא קובע את הדרכים לניהול מדינתו. "הכרעת הרוב" היא איפא שתייצג את הריבון ותתווה את דרכו הוא – לא את הדרך שמצפים מאיתו.

דמוקרטיה על-פי אינטרפרטצית האח הגדול של המערב המצפה מאיתנו ללכת על פיה, היא דמוקרטיה עם מספר לא מבוטל של "חורים" ובאגים המנווטים ישירות על-ידי המערב ומנוצלת ביעילות לשרת את האינטרסים שלו. סוד גלוי הוא כי בתוך שטח ישראל פועלים מטעם המערב ומימונו, עמותות וארגונים אנטי ישראלים מובהקים, הפועלים לאור השמש כנגד המדינה ונגד האינטרסים שלה. זהו אחד הבאגים של הדמוקרטיה הישראלית הסותר בעליל את הכרעת הרוב, כי הרוב המוחלט מתנגד לפעולת הארגונים הללו אך אין לאל ידו, כי החוק הניזון מחקיקת "הרוב הדמוקרטי" מאפשר את פעולתם בתוך שטח המדינה, ונשאלת השאלה: מי הוא הרוב הטיפש הזה שחוקק חוקים כנגד מדינתו וכנגד האינטרסים שלה הבסיסיים ביותר?

ולהפתעתנו, אנו מוצאים כי לא שליחי הרוב חוקקו את החוקים המטרידם, כי אם פזורה קואליציונית מוזרה ומשונה שבדרך הטבע אין לה ולרוב שום קשר ועניין היא זו שלקחה את שוט המחוקק לידיה, וחוקקה חוקים ומשפטים "בשם הרוב" לכאורה שאין להם קשר מחייב לרוב ולהכרעתו. ציפי לבני בעלת הדעות השמאלניות גרידא, כיהנה כשרת המשפטים וכאחראית על מערכת החוק והחקיקה, בממשלת נתניהו הימנית האמורה לייצג את רוב העם "הימני" והכרעתו.

ואם כן, הפתרון טמון בהכרעת הרוב; כיצד להוציא את הכרעת רוב-העם האמיתית מהכוח אל הפועל, כחלופה להכרעה המוזרה של "פזורת הרוב" המתיימרת לייצג את הרוב, אך בפועל מייצגת הכרעה של הרכב מוזר ומפוזר, המנוכר לא פעם לנטיית הרוב וכך גם פני חוקיו ומשפטיו. באופן הזה ובשם הדמוקרטיה והקואליציה, אנו מקבלים חוקים (ילדים) ממזרים שאבותיהם לא הכירו ואף את האקט המיני לא תיאמו ביניהם; הם פשוט נפגשו באקראי וכרתו ביניהם ברית מזדמן כתוצאה מדיל כדאי ויאה, והתוצאה היא בדמות החוקים המעוותים שכל העם מתכופף בפניהם ואין מושיע. גם אויבינו המובהקים ביותר משתמשים בהם לאור היום ואין מושיע. ואם לא די גם המערב משתמש בהם ומהתל בנו ואין מושיע.

ידידיי המבוהלים ובצדק! רק בדרך אחת נוציא את הכרעתנו לאור, ונתווה את הדמוקרטיה שלנו שתהיה לצידנו לא נגדינו; זאת כאשר הרוב המכריע בעם יבחר במודל מדיני וכלכלי אשר מי מהנבחרים מייצג, או אז האיש שייבחר ישירות על-ידי הרוב יקים ממשלה טכנוקרטית מקצועית שתיישם את המתווה המדיני והכלכלי, עליו הצביע העם בהכרעת הרוב. ממשלה מקצועית כזו אינה אמורה לקבל את אישור הכנסת כי העם כבר נתן לה את קולו, ומשימתה היא לבצע באופן מקצועי ומדוד את המתווה שעליו נפלה הכרעת הרוב.

לצד הממשלה הדמוקרטית המקצועית ייכון לו פרלמנט שגם ייבחר על-ידינו, ותפקידו יהיה לפקח על הרשות המבצעת לבל תסור מהדרך שהרוב המכריע התווה עבורה - שמאל הוא או ימין. פרלמנט כזה יהיה נקי כפיים מרצון או לא, זאת כי לא תהיה לו שום שאיפה או זיקה שלטונית; הפרדת הרשויות תתקיים בדמוקרטיה זו כהגדרתה הספרותית.

ולצד זו וזו תיכון לה רשות שיפוטית שגם לה לא תהיה זיקה ליתר הרשויות, ושופטיה לא יקנו עוד את מקומם במסגרת הדילים השלטוניים והקואלציונים למיניהם, כי הרי שכחתם? תהיינה לנו סוף-סוף שלוש רשויות נפרדות על-פי מיטב ההגדרה הספרותית לדמוקרטיה נאורה ותקינה.