פרשת תרומה מלמדת אותנו כבר בתחילתה שיעור חשוב בסוגיית הצדקה, שהעניקה לפרשה את שמה, והיא מצביעה על מספר אלמנטים הראויים לציון בסוגיה זו.

לתת זה לקבל

ראשית, מעניין שהפרשה פותחת בפסוק "ויקחו לי תרומה", במקום "ויתנו תרומה". המילה 'ויקחו' מקפלת בתוכה מסר חשוב. הנותן הוא המקבל. זו היא הנוסחה היסודית במתן צדקה. למעלה מכך. הנותן מרוויח יותר מן המקבל. העני מרוויח את התרומה החומרית בלבד, ואילו הנותן מרוויח את המצווה, שהיא רכושו הנצחי והבלעדי - הקרן קיימת בעולם הבא ואת פירותיה אוכל בעולם הזה. מכאן אפוא המסקנה הפרדוכסלית, שהעני הוא התורם לבעל הצדקה.

אכן סיפורים רבים מאוצר חכמינו משקפים בבהירות מסר זה. כך למשל מסופר על מונבז המלך, שהיה ידוע כבעל צדקה. מקורביו התריעו על 'בזבוז' כספו לעניים. אולם המלך החכם השיב להם, כי הם המבזבזים כספם בעולם הזה, ללא מטרה, ואילו הוא, שהרוויח את המצווה, אוצרותיו שמורים לו בעולם הבא.

עוד מסופר על יועצו היהודי העשיר של מושל נודע, שבדוחותיו הכספיים האישיים הופיע סכום נמוך בהרבה מרכושו הריאלי. לפשר תמיהתו של המושל השיב האיש, כי דיווח רק על כספי הצדקה, שהם רכושו האמיתי ותעודת הביטוח שלו, והמצווה שקנה היא הפק"ל האישי שילווה אותו לנצח. היֶתֶר הוא פיקדון זמני בידי הקב"ה. חז"ל היקנו לנו 'מתכון' לעשירות: "עַשֵׂר תְּעַשֵׂר כדי שתתעשר". זו היא נוסחה בדוקה על-פי עדויותיהם של רבים. מֵעֵבֶר למצווה, הרווח של הצדקה הוא גם כספי. לא רק שאין הפסד במתן תרומה, אלא בסופו של דבר היא נושאת תשואה מכובדת ורווחים נאים. הקב"ה משלם לנו עליה בריבית דריבית. אכן, מצוות הצדקה היא המצווה היחידה שניתן לבחון בה את ה'. "בחנוני בזאת" אומר ה' בבהירות ובנחישות.

שנית, אלמנט נוסף במתן צדקה הוא "כל אשר ידבנו ליבו". לא די בתרומה כספית בלבד אלא יש לתת אותה עם כל הלב ובמאור פנים. ואומנם חז"ל מצביעים על כך, כי הנותן צדקה לעני מתברך בשש ברכות, והמברכו (בחיוך) מתברך באחת עשרה. אולי גם לחם הפנים מרמז על כך. לחם לעני צריך לתת בפנים מאירות. הסיסמה האולטימטיבית היא: 'הַסבר פניךָ לֶעני'. החיוך ערכו לאין ערוך גדול מהערך הכספי של התרומה. לגזור ולשמור.

תרומה שוויונית

אלמנט שלישי חשוב במתן תרומה הוא עקרון השוויון. "כל איש אשר ידבנו ליבו". התרומה היא זכות שוויונית לכול, לעשיר ולעני כאחד. חובת הצדקה חלה גם על העני, בהתאם ליכולתו, משום שהצדקה היא כאמור זכות, על-פי הנוסחה שהצבענו, שהנותן הוא המקבל. כמו כל המצוות, מֵעֵבֶר לשָׂכָר, הצדקה תורמת לגיבוש אישיותו של התורם ומעשירה אותה, כפי שמצביעה המילה 'תרומה'. הצדקה מרוממת את האדם ואת עם ישראל כולו, ומניפה על נס את ערך העֲרֵבוּת ההדדית והדאגה לזולת מֵעֵבֶר לכל חומריות.

הצדקה אכן מביאה לידי הכרה כי הרכוש והכסף למרות העבודה, ככלות הכול, הם בידי ה'. הוא הדין למידת ההצלחה הכלכלית, שלא תמיד היא פונקציה של מידת ההשקעה בה. הנדבה תורמת לתפיסה אנטי רכושנית מובהקת.

לֶקַח נוסף הנלמד בפרשת הצדקה הוא שלא הכמות קובעת אלא האיכות. וקורבן העני יוכיח. העני, שידו אינה משגת להביא קורבן בהמה, מביא כמיטב יכולתו קורבן מנחה העשוי מסולת - מקמח, אבל קמח משובח. אולם בעיני ה' הוא רצוי לא פחות מכל קורבן אחר. הקב"ה מעיד עליו כי ריחו הוא 'ריח ניחוח לה'.

בתרומת המשכן מדובר בנדבה אישית. לעומת זאת, בתרומת מחצית השקל, שעליה קראנו בשבת הקודמת 'שבת שקלים', שהייתה חובה, התרומה הייתה אחידה. "העשיר לא ירבה, והדל לא ימעיט". נקבע סכום מינימלי, שמצד אחד העני מסוגל לעמוד בו, ומצד שני העשיר לא יוכל להתפאר בו כלפי העני. הוא הדין בתרומת המזבח ובתרומת האדנים, שעמדו על 'בקע לגולגולת'. עקרון השוויון, המונח ביסוד מנוחת השבת מעבודה לכול ושביתת האדמה בשנת השמיטה - כאשר פירותיה הם הפקר לעניים - בא לידי ביטוי מובהק גם בתלבושת האחידה של הבנות בט"ו באב, היוצאות כולן במחולות בבגדי לבן. זאת כדי לא לבייש את הבנות העניות שאין להן בגדים אחרים, מחד-גיסא, וכאמור למנוע את התנשאות הבנות העשירות עליהן מאידך-גיסא. בניגוד לחברה הישגית ומעמדית, עקרון השוויון מונע כל תחרותיות בין עשירים לעניים.

התלות בה', שעליה הצבענו לעיל, משתקפת במילה 'לי' בפסוק "ויקחו לי תרומה". ייתכן הסבר נוסף. צדקה כמו כל המצוות, ובכללן המצוות השכליות, יש לקיים בראש ובראשונה כמצווה אלוקית. כמו כל מצווה אחרת מוטבעת עליה הנורמה העליונה והאמת המוחלטת של התורה, בניגוד לשכל האנושי המוגבל והיחסי. ואומנם החפץ חיים היה מקיים את המצווה פעמיים. פעם אחת נתן כסף לעני בגלל המצווה מן התורה, ופעם שנייה בגלל הצורך ההומניטרי שלו.

משכן בלב

הסמיכות של התרומה לפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אינה מקרית גם במשמעות הסמלית. המילה 'בתוכם', במקום 'בתוכו', מרמזת על המקדש הפנימי שבונות המצוות בלב כל יהודי ויהודי, ותורמות להתעלותו.

בניגוד לתפיסת ההשכלה "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך", מלמד ארון הברית, המצופה זהב מבית ומחוץ, כי את המצוות יש לקיים תמיד בבית ומחוצה לו ולהניף את דגל היהדות בגאווה גם בחוצות. ההפרדה בין אדם ליהודי היא מלאכותית בלבד. יהודי השומר מצוות כהלכה הוא אדם טוב ממדרגה ראשונה.

עם זאת, בדומה למחצית השקל, שלוש המידות החצויות של הארון (אורך שתי אמות וחצי, רוחב וגובה כל אחד אמה וחצי) מלמדות, שעל האדם לראות את עצמו תמיד בלתי מושלם, שהגיע רק למחצית הדרך ולשאוף אל השלימות. גישה זאת מונעת גאווה אישית, של מי שמסתכל עלינו מלמעלה, כאילו כבש כבר את פסגת העולם. מלבד זאת היא נותנת טעם לחיים וסיכוי להתקדם במידות. מצד אחר היא אומרת לאדם לראות את עצמו באיזשהו מקום באמצע, ולא בתחתית הסולם, כדי לומר לא לייאוש ולדימוי השלילי. תפיסה פסימית היא אֵם כל חטאת. בקיצור תמיד להיות ריאליים עם הפנים קדימה גם בעבודה הרוחנית.