שילוב מנצח

ללא המולה מיותרת, הולך ומתקדם אחד הפרויקטים השאפתניים והחשובים של ישראל - שדה התעופה הבינלאומי בתמנע.

בחצי העשור האחרון מתברר כי מדינת ישראל אינה יכולה להישאר עם שדה תעופה אחד ויחיד בשפלה, וכי שדה תעופה בינלאומי ועדכני נוסף הוא הכרח להתפתחות המדינה. למסקנה זו מובילים הנתונים הבאים: השפלה הפנימית הולכת ומתמלאת בישוב צפוף, הגבלת שעות טיסה בלילות בשל התושבים הרבים, מגבלת הגישה בשל תוואי השטח מזרחה לשדה, ואירועים חוזרים ונשנים של ערפל ואובך המשביתים את השדה, ולא פחות חשוב: החשיפה לאיומי רקטות אם מרצועת עזה ואם מן הרשות הפלשתינית שמעוזיה מצויים במרחק יריקה מנתיבי הגישה.

שדה התעופה בתמנע יפתור מספר בעיות. אחת, הגדלה משמעותית של נפח התנועה לאילת. שנייה, שידרוג סוג המטוסים שיכולים להגיע לאילת, ובכלל זה מטוסים מאמריקה ודרום מזרח אסיה. שלוש, שחרור של עתודת קרקע ענקית באילת שיכולה לפתוח דף חדש בהתפתחות העיר. ארבע, פיתוח נוסף של עקבה, שהיא מרכיב חשוב ביחסי המסחר והמדינה בין ישראל וירדן.

100 קמ"ש

אין ספק כי הפיתוח המואץ של הנגב, העברת מפעלי היי-טק אליו בנוסף לבסיסי צה"ל, יהוו תמריץ חשוב להפיכתה של אילת לעיר מרכזית של תושבי הדרום. אבל כדי ששדה התעופה החדש יממש את האפשרויות הגלומות בו, ובמיוחד היותו חלופה לשדה התעופה הבינלאומי בלוד, הכרחי שיהיה מחובר היישר למרכז הארץ. ולא דרך האוויר, תווך הנתון לכל אותם מגבלות שצוינו לעיל, אלא דרך החלל.

חלל? כן, אם לא חלל אזי כמעט ריק, תווך המאפשר תנועה מהירה של עצמים ללא התנגדות של האוויר. התנגדות האוויר לתנועה דרכו היא המגבלה העיקרית לתחבורה מהירה. כדי שמכונית תוכל לנסוע במהירות של 200 קמ"ש, עליה להשקיע פי 8 יותר אנרגיה ממכונית זהה הנעה במהירות של 100 קמ"ש. המגבלה השנייה היא תוואי הקרקע המגבילים תנועה מהירה על-פי רדיוס הסיבוב הנדרש כדי לעקוף אותם. כך הופכת הרכבת המהירה לאילת לחזון בלתי ממשי שמחירו מעל ומעבר לשדה תעופה בינלאומי. הפתרון אם כך הוא בחלל. חלל בגובה האדמה.

מדע בדיוני? ממש לא. בימים אלה מתחילות שלוש חברות אמריקניות במימוש המתווה של לולאת העל (Hyperloop), הממד החמישי של תחבורת המונים. עיקרו של הרעיון הוא חיבור בין שתי נקודות באמצעות צינורות אטומים לאוויר, ויצירת תנאי ריק כמו בגובה של 100 ק"מ בתוכם. הצינורות יורכבו על עמודים שיתגברו על תנאי השטח ויישרו בכך את התוואי. בתוך הצינורות הללו ינועו כמוסות נוסעים וכבודה על מגנטים המונעים חיכוך עם הדפנות, ואנרגיית התנועה תושג באמצעות מנועים חשמליים ישרים שיאיצו את הכמוסות למהירויות הקרובות למהירות הקול. ללא התנגדות אוויר, תקטן עד מאוד האנרגיה הדרושה להנעה, כך שלוחות השמש המורכבים על הצינורות עצמם לכל אורכם יספקו די והותר אנרגיה חשמלית. התוואי המוצע ללולאת העל הראשונה הוא קו לוס אנג'לס - סן-פרנסיסקו. זמן הנסיעה הצפוי בין שתי הערים הללו יהיה כחצי שעה, קצר יותר מטיסה. מחירה של הקמת המערכת הוא עשירית ממחיר הקמתה של רכבת מהירה שמהירותה שליש עד רבע ממהירות לולאת-העל.

מרחק נגיעה

רעיון לולאת-העל לא בא ממוחו הקודח של ממציא חולמני, אלא מזה של איש התחבורה מספר אחד בעולם, אילון מאסק. מאסק עומד בראש תאגיד טסלה המייצר את המכונית החשמלית הטובה בעולם, בראש תאגיד ספייס אקס (space X) שהוא הקבלן העיקרי של סוכנות החלל האמריקנית לענייני תובלת חלל, וחולק עם אחיו קימבל את ניהול סולאר סיטי, המתקין השני בגודלו בארה"ב של מתקני הפקה וצבירה של אנרגיית שמש. אילון מאסק הגה את הרעיון, חישב את העקרונות ומסר אותו לאחרים כדי לפתחו. בין המפתחים דניאל שפריר, מהנדס הפיתוח של הצינורות.

חיבור שכזה בין נמל התעופה בשפלה לזה שבתמנע, כ-300 ק"מ, יעשה מהפכה אמיתית. 20 עד 30 דקות של נסיעה, והתייר הנוחת בתמנע מצוי במרחק נגיעה מירושלים ותל אביב. 20 עד 30 דקות נסיעה, והישראלי מרמת-גן יוכל למצוא עצמו במרחק נגיעה מאילת. וכל זאת ללא השקעה נוספת של אנרגיה, ללא פגיעה כמעט בתוואי השטח, ללא פגיעה בחי ובצומח, מנוף אדיר לפיתוח הערבה ואילת. עוד קטע של לולאת-על בין חיפה לנמל התעופה, והצפון מחובר אף הוא לשדה התעופה של תמנע ולאילת. הניסויים כבר בעיצומם. המכוניות האוטונומיות החשמליות בטכנולוגיה של מוביל-איי הישראלית יוכלו להניע את הנוסעים אל המלונות ומרכזי הבילוי. יהיה כיף.