הַקְדֵּם תּרֻוּפָה לַמַּכָּה מוּטָב
כִּי בְעֵת צָרָה וְצוּקָה לְךָ יִיטֵב
בְּהַקְהִילוֹ עַם לִמְנוּעַ לַחָשִׁים
נָטַל מֹשֶׂה הָאֶרֶס מְהַנָּחָשִׁים

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כֹּל הָעֵדָה
לְמַעַַן חִזּוּק הָאֱמוּנָה וּלְעוֹדְדָהּ
כִּי עוֹד הַּדֶּרֶךְ אֲרֻכָּה לַגְּאֻלָּה
עֲשֶׂה הַכֹּל בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

קִיּוּם עַמֶּנוּ בְּעוֹלָם רַע, תַעֲלֻמּה
אף כי עַמֶּנוּ לָעַמִּים הוא תְרוּמָה
וּבְמִגּוּר שׂוֹנְאָיו יעוֹרֵר מְהוּמָה
עֲמִידָתֶנוּ לֹא תִּתֵּן לָרָשָׂע תְּקוּמָה

ויקהל משה כל עדת בני ישראל

מצא משה צורך להקהיל את העם כדי לדבר אליו בנושא שאיננו שגרתי. כי הרי משה מדבר אל העם כל הזמן ומביא לו את דבר האלוהים, מה נתחדש הפעם בין פניה זאת לפניות הרגילות. אכן יש הבדל. הפעם משה מבקש להבהיר כי הוא עצמו לא נהנה מהתרומה כלל וכלל וכי התרומה הוצאה כולה להקמת המשכן ובעשית כליו ואביזריו השונים. ובטרם אמר דברו על הוצאת התרומה, החל משה לדבר על שמירת השבת לבל תעשה בו כל מלאכה, בְּאָמְרוֹ לעם, העובר על איסור מלאכה בשבת דינו מות בידי שמים. ניתן לומר כי בעם כבר שמע דברים אלה כשקבל את עשרת הדברות בהר סיני על שמירת שבת כֵּדִּבֵּר הרביעי. ולאחר מכן חזר משה אל שמירת שבת בפרשת כי תשא (לא/יד) וְהִנֶּה חוזר על האיסור בשלישית בפתח פרשת ויקהל, אלא שהפעם מוסיף משה גם את איסור עשית מלאכה שבת גם למשכן שמוקם לכבוד ה'. אשר הפעם הוסיף גם את כי אסור להבעיר אש בשבת. מה מחדש משה בזה הלא ברור היה שהבערת אש בשבת היא חטא חמור. אנו רואים כי בשני המקרים שנאמר על איסור מלאכה בשבת, היא נאמרה במסגרת הקמת המשכן ועשית כליו וכל אשר בו. מכאן שאמירה זו בעת הרמת המשכן וכליו בקש משה לומר לישראל כי מצוות הקמת המשכן על-ידי הקב"ה איננה דוחה את השבת. והדגיש שוב, כי אין קדוש יותר מקדושת השבת אפילו לא הקמת המשכן לא כל שכן הבערת אש אסורה כי היא אחת מ-39 אבות מלאכה של המשכן. רש"י אומר בעניין זה מפי רבותינו כי איסור ה"הבערה ללאו יצאה", כלומר לומדים על איסור הבערת אש בשבת B>מהלא תעשה מלאכות בשבת. רצה רש"י לומר כי ההבערה במזיד דינה מלקות ולא כמו העושה מלאכה בשבת שדינו מות ו"מות יומת". דבר נוסף שעוד ידובר בו היא חובת המנהיג להיות חשוף בפני העם בְּּמָסרוֹ דין וחשבון על אופן הוצאת התרומה שניתנה על-ידי העם למטרה מוגדרת. מכאן בא הפירוט המלא על השימוש בתרומה שהוצאה למטרה לשמה נתרמה ולא לשום מטרה אחרת. מכל זה למדים אנו כי גם אם נותנים במנהיג אימון בלתי מוגבל, עליו למסור מה הוא עשה בתרומות (בימינו במסים) שנתרמו או נתנו. לתרומה יש חשיבות רבה. כי בה עושים בדק בית (בדק בית המקדש) לכן בפרשת שקלים קוראים אנו ההפטרה (מלכים ב' יא-יב) כדי להביא את ענין התרמת העם לבדק הבית, הוא בית המקדש. לדידנו בדק הבית כיום הוא בדק בית הכנסת שהוא מקדש מעט. על כן התורם צריך לדעת מה עד בית הכנסת עושה בתרומה שנתרמה.

המפקד על-ידי תרומת מחצית השקל

זאת קראנו בשבוע שעבר בפרשת כי תשא ואף דברנו על זה שזו שיטת מנין להרחקת עין הרע, ותרמו "מחצית השקל", שספירתם תְיַדֵּעַ מספרם של יוצאי צבא מבני עשרים שנה ומעלה. ואכן זה המספר שנמנה ללא נשים וטף שהסתכם בשש מאות אלף וחמש מאות וחמישים (603550) נפש. כל אלה יטלו חלק בהקמת המשכן. עבודת המשכן הייתה מעשה אומן, ביחוד כשמדובר בתכנון שהועבר על-ידי משה משמים. הקב"ה הנחה את משה להעמיד לתאר טת המבנה ולבחור בבצלאל (בצל - אל) בן אורי בן חור למטה יהודה ואת אהליאב בן אחיסמך, בראש עושי המלאכה שהיא נחשבת לעבודת אֻמָנוּת וְאֹמָּנוּת והמוני העם עושים במלאכה במסירות ובנאמנות להקמת המשכן. זו יצירה דומה לעבודה בחלת הדבורים, יש בה הקרבה אין גבול. כך בני ישראל עשו בהקמת המשכן. כל בעלי המקצוע: נגרים, מסגרים, נחאסין צורפים, חרטים, אורגים, בנאים, חיטים, והכל על בסיס של אוֹמָנוּת בהנחית בצלאל בן אורי שרוח השם שורה עליו. גם פשוטי העם מקומם לא נפקד אף הי החשוב במדה רבה כל אחד ומומחיותו לעשות הכל על הצד הטוב ביותר. למעשה הקמת המשכן דומה במדה רבה לציונות שהחלה בשנת 1824 והביאה לגל עליה גדול ועצום בשנת 1882 לארץ לבנות ולהבנות בה. בעליה זו באו מלומדים ופשוטי העם וכולם נרתמו לבנין הארץ, ביבוש ביצות ובסלילת דרכים ובבנין, כדי חדש קוממיות עם ישראל בארצו.

בְּחֹדֶשׁ ניסן הֻשְׁלֶמָה הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן

בחודש ניסן בשנה השנייה ליציאה ממצרים באחד לחדש שבועיים לפני פסח הושלמה עבודת המשכן. למעשה משה היה האדריכל שנתן פרטי פרטיו של המשכן איך לעושה המלאכה על-ידי הָאֻמּנִים וְהָאוֹמָנִים, בששת ימי המלאכה בלבד ובשבת שבת שבתון לכם. חדש ניסן כאמור הוא ראש חדשים לעם ישראל. כי בתשרי נולד העולם ובניסן נולד עם ישראל, וזה וקרה בחודש האביב, שהכל פורח ומתפתח שמסמל את התפתחותו של עם ישראל. סיום הקמת המשכן מקדש בניסן נועד בין היתר לרכז את עבודת האלוהים במקום אחד ובכך לשחרר את העם מהאלילות שדבקה בישראל בהיותם במצרים. המשכן נועד גם לעקור מלב ישראל את האלילות. הוא גם לעקור מן השורש טענת הטוענים בכל הדורות גם בדורנו, "שאם אינך חש בחוש של ממש דבר קיומו של משהו או מישהו, סימן שהוא איננו קיים". הטוענים כך מתעלמים מעובדות החיים כי יש הרבה לא מוחשי והוא נחשב כי הוא קים. לכן למדונו קדמונינו פתגם ערבי עממי שהיה מקובל על החלבים בחלב המכוון לספקנים: אַלָּא מָה אִנְשַׁאף וָלָאכֶּן בִּל עָאִל אִנְעָרֵף. "דהיינו אלוהים לא נראה אבל בשכל (במחשבה) נודע". ספקנות זאת והרצון לחוש בקיום האלוהים הביאה על ישראל את חטא עגל זהב כְּאֵל מוחשי שניתן למימוש ולראיה וזה קרה בסמוך ליציאה ממצרים, לכן הקב"ה אמר לישראל על-ידי משה: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, משמעות אמירה זו לבני ישראל על-ידי הקב"ה? כי המשכן לא יהיה למשכן שבו יהיה האלוהים, אלא הוא בשביל העם כדי לעבוד האלוהים, ואילו אני אלוהים אשכון בתוככם וכל שעליכם לחוש אותי במחשבתכם ושכלכם. מכאן כל העם היה שותף להקמת המשכן בתרונמה ובעשיה ולא השאירה מקום למחשבות זרות. את הדבר זה החדיר משה לעם בהקהילו אותו לקראת לכת העם במדבר עוד 38 שנים ממקום למקום עד אשר נכנס העם עם יהושע לארץ וחנה בשילה ובבית אל.


לְכֹל דָּבָר יֵשׁ קִיּוּם וְתַכְלִית גָּם הַבְּרִיאָה וּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית
וְהַכֹּל נוֹצַר לָאָדָם וּלְכֹל חַי וְהוּא קַם וְהָיָה מַעֲשֶׂה אֵל שַּדָּי
גָּם הִתְהַוּוּת עַמִּים וּלְאֻמִּים וּבְיֶצִירַת הָאָדָם נוֹפֵח נְשָׁמוֹת
אֶלָּא שֶׁלְּכֹל דָּבָר זְמָן וְזֶהוּת הַבְּהֶמָה לִשְׁחִיטָה וְאָדָם לָמוּת
וְאֵין בֶּן אַלְמַוֶת זוֹ גְּזֵרָה וְחוֹק חָרוּת
זֶה הַמֶּסֶר שֶׁנִתְבַּקֵּשׁ לִמְסוֹר שֶׁה' צִוָּה בְּסִינָי הַשַּׁבָּת לִשְׁמוֹר
וְשַׁב מֹשֶׁה לְדַבֵּר בְּהַקְהֵל עַם עַל הַתְּרוּמָה וְעַל מִשְׁכָּן מֻשְׁלָם
וְעַל חִזּוּק הָאֱמוּנָה בה' שָׁם וּלְנַתֵּץ אֱלִילִים מַעֲשֶׂה יְדֵי אָדָם
שֶׁכּוֹחו שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּאֱמוּנָתוֹ אִם יְאַבֵּד אֱמוּנָתוֹ יֹאבַד יִחוּדוֹ
לְפִיכַךְ הָעָם קַם שָׁם בְּמַקְהֱלוֹת עַם