זה כנראה רק עניין של זמן, עד שאירן תהיה המרוויחה הגדולה מהפיגועים בבריסל. למה? כי אירן הרי נלחמת בדאעש, שנטל את האחריות למתקפת הדמים בבירת בלגיה - אז צריך לעזור לה, לא? אירן הרי ניצבת בחזית מול הטרור הרצחני הזה - אז צריך לחבק אותה, לא?

הכל חוזר, כמו תמיד, לעימות ההיסטורי בין השיעים לסונים. הסכסוך החל במאה השביעית לספירה, מיד לאחר מותו של מוחמד: הסונים בחרו את אבו בכר למחליפו, בעוד השיעים תמכו ב-עלי, חתנו ובן דודו של מוחמד. זה מה שמעצב במידה רבה את פני האיסלאם ב-1,400 השנים האחרונות.

הסונים שולטים ברוב ארצות האיסלאם, אך אירן נשלטת בידי השיעים - וליתר דיוק: בידי הקיצוניים שבשיעים. דאעש הוא ארגון סוני - וליתר דיוק: הקיצוני שבסונים. לכאורה, זה אמור היה להבטיח מראש מאבק בלתי מתפשר ביניהם, בו כל האמצעים כשרים - כדרכן של מלחמות דת. אלא שכמו כל דבר במזרח התיכון, גם זה ממש לא פשוט.

אירן אכן נלחמת בדאעש, אך רק במקומות בהם יש לה אינטרס מדיני ואסטרטגי ישיר. טהרן רוצה לסייע לממשלה השיעית בבגדד, ולכן שלחה לעירק יועצים ונשק כדי לסייע לה להילחם בארגון. בראש המשלחת עומד קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס [ירושלים] - ותזכרו את הפרט הזה, כי מיד נחזור אליו. טהרן גם רוצה להשאיר בשלטון את בשאר אסד, ולכן היא שלחה לסוריה חיילים ונשק, ומעל הכל - הנחתה את חיזבאללה, הכפוף לה, להילחם לצידו של המשטר. מצד שני, היא לא מסייעת למצרים, לוב וניגריה להיאבק בשלוחות המקומיות של דאעש - מה שמלמד, כאמור, שהשיקול הוא קודם כל אנוכי ותועלתני, ורק אחר כך רוחני ואידיאולוגי.

כעת נחזור לאדון סולימאני. כוח אל-קודס הוא הזרוע הבינלאומית של משמרות המהפכה, הגוף הקיצוני ביותר באירן הקיצונית. הזרוע הזאת כמובן אינה עוסקת בסיוע לעניים או בהקמת בתי חולים, אלא בטרור. היא למשל האחראית לפיצוץ בבית הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994. סולימאני עצמו כה בכיר, עד שדרגתו זהה לזו של מפקד משמרות המהפכה, למרות שפורמלית הוא כפוף אליו.

מה זה אומר? שאירן נלחמת בארגון הטרור דאעש באמצעות ארגון הטרור הממשלתי שלה. יהיו שיאמרו שזה לא נורא ויצטטו את האימרה האנגלית: it takes one to know one. אבל זה ממש לא כך.

אירן היא לא רק מדינה תומכת טרור; היא מדינת טרור. המשטר שלה בנוי על דיכוי, עינויים ורצח. ב-100 הימים הראשונים לנשיאותו של חסן רוחאני, ה"מתון", הוצאו להורג כ-300 בני אדם. ואם זה נכון כלפי פנים - על אחת כמה וכמה שזה תקף כלפי חוץ. נזכיר שוב, שאירן היא הספונסר ואף המפעילה של חיזבאללה - ארגון שאפילו הליגה הערבית הגדירה אותו כארגון טרור, וכך גם האיחוד האירופי (שמרכזו בבריסל).

אחד הנימוקים המרכזיים של התומכים בהסכם הגרעין עם אירן, הוא הצורך להיעזר בה במאבק בדאעש. העניין הוא, שזה הגיוני בערך כמו להיעזר במחלקות המו"פ של חברות הסיגריות במציאת תרופה לסרטן. אי-אפשר לתת לגיטימציה לטרור מסוג אחד כדי שייאבק בטרור מסוג אחר.

טרור הוא טרור הוא טרור. אל-קאעידה אינה שונה מדאעש, שאינו שונה מהג'יהאד האיסלאמי, שאין הבדל בינו לבין חיזבאללה, שהוא זהה לחמאס, ואירן דומה לכולם. ההבדלים היחידים הם במטרות הסופיות, ואולי פה ושם בטקטיקה. כולם מונעים מקנאות דתית ומשנאה עיוורת לכל מי שאינו מוסלמי. כל הארגונים הללו - ואירן מעל כולם - פועלים באותה צורה: רצח חסר הבחנה של גברים, נשים וילדים.

אין טרור טוב וטרור רע. יש רק סוג אחד של טרור - זה שחייבים להילחם בו עד חורמה, ללא פשרה וללא הנחות. מדינת טרור לא יכולה להיאבק בטרור; זו סתירה במונחים. כל עוד המערב לא יבין זאת ולא יפנים זאת ולא יפעל כך, אלא יחשוב בתמימות פושעת ובטיפשות תהומית שניתן להבחין בין סוגים של טרור - הטרור ימשיך להכות בו.