פרשת השבוע, לאחר פסוק הכותרת, פותחת בפסוק (ויקרא יב): [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה... בפשט מדובר על לידה כפשוטה, תינוק חדש במשפחה, אבל בפנימיות, ברובד הרוחני מדובר בזריעה בכל תחום שהוא. לנושא הכללי של השבוע נקדים ציטוט (חופשי) של רעיון יסודי מתורת החסידות (מועתק מהעלון 'שיחת השבוע'): "בזריעה טמון כוח בלתי מוגבל, שכן הזרעים מצמיחים עץ או תבואה שמהם אפשר לזרוע שוב. וכן הלאה עד לעולם. כך צריכה להיות עבודת האדם לקונו, אין להסתפק בפעולה טובה חד-פעמית, אלא כל פעולה חייבת להצמיח פירות ופירי פירות". והרי האמת היא שבכל פעולה שלנו טמונה האפשרות להשפיע בעתיד, לטוב או למוטב.

הרעלה בטעות

יש אנשים שמודעים לכך ומתכננים את מעשיהם בהתאם, כלומר מתייחסים אל כל פעולה כאל זריעה, ויש אפילו כאלה שמתפרנסים מכך, פרסומאים למשל, וזה בסדר גמור כל עוד אומרים אמת. כי כל עוד מודעים ליכולת (פוטנציאל בלע"ז) ולתוצאות האפשריות של מה שעושים, ועושים דברים טובים, אפשר לצפות שגם התוצאות יהיו טובות. אבל יש גם מצבים אחרים, יש מצבים שבהם עושים בלי לחשוב על התוצאות האפשריות או אפילו תוך זלזול בתוצאות הצפויות, ומתישהו מתברר כי מאותה עשייה/זריעה צמחו פירות רעילים. ופתאום צריכים להתמודד עם התוצאות של אכילת אותם פירות. אז כמובן, בעבודת השדה זה לא קורה, אבל זה בהחלט קורה בעבודה עם אנשים.

זריעה מתמשכת

חשוב גם להדגיש כי לא רק עצם הטמנת הזרע נקראת זריעה; גם השקיה, דישון וגיזום ענפים מיותרים נכללים בהגדרה הזאת בעובדת הקרקע, לעניין דיני שבת ושמיטה. ממילא הם נכללים באותה הגדרה גם בתחום הבינאישי והחברתי בכלל. הדוגמה הטובה ביותר היא אולי בתחום החינוך; משקים ומדשנים בעודף מצד אחד ומצד שני נמנעים משירטוט גבולות ברורים למחונכים בעודם צעירים. כלומר לא גוזמים בחדות התנהגויות שליליות - כיף להם, עושים ומקבלים מה שבא להם - וכשהם מתבגרים מתברר שלא הכשרנו אותם כלל להתמודדות בעולם שהוא מלא מסרים סותרים. עד כאן דיברנו על על שגיאות שבתום לב, אבל יש גם זריעה מסוג אחר, זריעת רעל בזדון.

הרעלה בזדון

זרעים כאלה נזרעו אצלנו לרוב בעשרות השנים האחרונות. ספק אם נצליח למנות את כולם, לכן לא ננסה. אבל דומני כי היה זרע אחד רעיל ביותר, זה שממנו צמחו פירות יפים לכאורה, כאלה שקשה היה לזהות את הרעילות שלהם, אבל הם הכילו זרעים שמהם צמחו הפירות שבדור האחרון מרעילים את הדעות אצלנו. הכוונה לרעיון שאין הבדל מהותי בין ישראל לעמים. "לא עוד עם לבדד ישכון" בלשונו של אחד המנהיגים שיש מי שמתרפקים על זכרו ודורשים להנחיל את מורשתו. כמובן, איש לא יודה שהוא זורע רעל, להפך, כולם רוצים רק טוב לכולם. והרי הרעיון הנואל הנ"ל נשמע מצוין למי שקץ במורשתו היהודית; להיות ככל העמים, לא עוד נרדפים ומנודים, איזה כיף.

בעלים או גזלנים?

זה נשמע נחמד. לגמרי לא רעיל. זה אפילו מתוק. אבל אם באמת אין הבדל בין עם ישראל לעמים אחרים, באיזו זכות השתלטנו על חבל ארץ, על תל אביב למשל, והתנחלנו בו? לפי הרעיון הזה אנחנו סתם גזלנים. לזכותו של אותו ראש ממשלה יש לציין כי הוא לא המציא את הרעיון, הוא רק ביטא אותו בקול, כדרכו להתבטא בלי מסננים. כי הרעיון הזה ימיו כימי ההשכלה והציונות, רק שלא דיברו עליו בפומבי. סביר להניח שבהתחלה אפילו לא חשבו עליו בפירוש. פשוט חיפשו דרך קלה יותר מזו שמציעה היהדות מאז ומעולם. חשבו שאם יסתירו את יהדותם זה יעזור להם להתקבל ל"משפחת העמים". לא חשבו על התוצאות הרעיוניות שמתגלות כעת במלוא חריפותן וחרפתן.

שותפות בצביעות

לענ"ד רק על הרקע הזה אפשר להבין את השיח המשונה המתנהל אצלנו בהתלהמות שמתגברת משעה לשעה. במסגרת השיח הזה, הכל מסכימים שח"כ סמוטריץ' השמיע ביטוי גזעני אבל לא שמעתי אף אחד שמאשים את הערבים בגזענות. גם לא את היהודים שמתים לנקות את יהודה ושומרון מיהודים. צביעות במיטבה. והתעמולה הזאת השפיעה קשות על חלקים נרחבים בממסד, כולל חלקים "ימניים" לכאורה. מכאן צמחה התופעה המוזרה שהממסד מכיל ברצון את שונאי ישראל שבתוכנו ובו בזמן מתנכל לאוהבי ישראל הסולדים מהצביעות. אבל כעת יש להם בעיה, העם סולד מהצביעות ויש לו דרכים להתבטא. לכן, לא רחוק היום שתקום פה המנהיגות הנכספת, מנהיגות שדבקה בָּאֶמֶת.