בשבוע שחלף נבחרו כל מדליקי המשואות של עם ישראל. מעבר ניצבת
ענבל אור שהדליקה את כותרות העיתונים והרעישה את המוני התקשורת ב'פורים-שפיל'. לאור כמות האור שהחלה להתפשט ברחבי הארץ אני מבקש לשאול שאלה פשוטה: מדוע לא נבחרה ענבל לעמוד בראש מציתי המשואות שלנו? או בעברית מדוברת, מי לדעתכם מייצג הרבה יותר נאמנה את מדינת ישאל - ענבל או קבוצת הנבחרת של אנשי מופת?
דעתי כמובן שענבל היא המייצגת את ישראל של היום. לדעתי הכל פה בלוף (ישרא-בלוף) ולכן נערת הזוהר המבריקה ונסיכת חלומות-תאוות-החומר היא שמייצגת אותנו ולא משפחת האסטרונאוט היהודי רמון שחיה בחלל חוצני, כי בעולם שלנו אין אוויר לאנשי מופת ורוח. תשאלו, בבקשה, את הילדים שלכם כמה מהם רוצים להיות ענבל אור וכמה אסטרונאוט. בסוף יוצא שכמעט כולנו מדשדשים בחלל ונסיכות כמו אור מלקטות בין כיפה אדומה אחת לשנייה את הכסף...
מאז התפרסמה קבוצת אנשי המופת, המציתים המובחרים, רודף אותי הנורא בסיוטים: מה יהיה עם החבורה המופלאה תפנה את לפידיה הבוערים כלפינו – ותצית אותנו? אנחנו קש וגבבה, שדה קוצים דוקרים ומורעלים. אתם מתארים לעצמכם את הלהבות האדירות שישתוללו במרחב? הדמיון שלי ממש מדליק, פירומנצ'יק כשלעצמי.
כי מה ומי היא ענבל אור? במה היא שונה ממני וממך? היא מצליחה ומוצלחת, כמובן, יפה, זקורה, זוהרת ורהוטה. למה התאווה הבלתי מתפשרת שלה לחומר שונה מזו שלי או שלך, או של השכן עמינח-רוסק (מרסק או מזרון?) שנח עתה במשרד ממוזג ושקול שלו ושל שותפיו העשויים מאבן-מנץ (איש אבן) ומתבונן בשריפה. כי מה יש לנו פה, בבקשה? מה, היא מכרה בשר מורעל למסעדות שלה?
פנטהאוז בקצה
היזמת ענבל אור לא עשתה שום דבר שונה ממה שאנחנו ואתם מתאווים לעשות בכל הימים והלילות – להצליח. כדי להצטרף לקבוצה שלה אנשים ומשפחות מוכנים לשלם מאות אלפי שקלים. אני ואתה לא היינו לוקחים בשתי ידיים את ההזדמנות והדימוי הציבורי שהיא מעניקה כדי להבטיח הצלחה? אומרים שהיא מכרה חמש פעמים שתי דירות או שש דירות פעמים. שטויות, לא היו שתי דירות. לא הייתה אפילו דירה אחת. היא מכרה ציור של דירה מרוהטת להפליא שאיזה אדריכל מושחת, כמוני וכמוך, רק הרבה יותר מוכשר ומוצלח, שרטט על נייר וחתם עליו בשמו האמנותי, המלא.
למה הוא מושחת? כי הוא ידע שהבניין יכול להכיל רק 32 דירות בשמונה קומות אבל הוא הזקיר אותו בתנועות ידיו והוסיף לו עוד שלוש קומות עם כותרת מנופחת של פנטהאוז בקצה. בתוכנית העמדת הריהוט בדירה, משרטט האדריכל רוחב חדר נדיב של 3.5 מ' אבל כותב מידה של 2.95 ס"מ. את המיטות הוא משרטט באורך 1.6 מ' ולא רושם דבר כי כולם יודעים ומבינים שמיטה היא 2 מ' לפחות... רק בשביל זה בעצם שילמו לו. בעתיד ישלמו לו עוד כדי לעשות דבר כזה גם ברעננה ופרדס-חנה. אני שואל שוב, אתם יודעים כמה קבלנים מכובדים, שהאחים שלהם יושבים במועצת העיר, בנו ובונים בתים זקורים בכמה קומות שאין להן שחר בהיתרי הבנייה שהעירייה אישרה? אם אתם רוצים את הרשימה של הקבלנים האלה – תבדקו מי החברים של ראשי הערים, השרים בממשלה, חברי הכנסת ומנהלי הבנקים. תתפלאו לגלות שזו רשימה אחת רבת משקל.
הלוואי והייתי טועה לעתים יותר קרובות כשאני משתדל לתאר את המציאות המביכה שלנו. כי מה שאור אולי עשתה ועושה הינו לתפארת מדינת ישראל שהיא כידוע מדינת ישרא-בלוף ללא עוררין וכל מלכיה ונכבדיה עשויים מיקשה אחת בלבד. אני יכול להמשיך ולהלאות אתכם בתיאור מכלול מעשיה ומעלליה אבל הם דומים כשתי טיפות דם כחול למעשיהם של אלפים מאתנו (הנורמטיביים) המככבים בכותרות העיתונים ומדורי הרכילות העסקית-חברתית בכל רגע, בכל יום, בכל שנה ובכל נתון, כולל דוחות של מבקרי המדינה לדורותיהם.
אבל אציין רק אישום מפליל לגנותה: היא איתרה קבוצה חלשה ותשושה בתוכנו שהכילה ניצולת שואת ומכרה לה דירה שלא היתה. לעשות דבר נאלח כזה לניצולת שואה החיה בתוכנו... זה פלילי לנצח. ולא רק זה, הוסיפו העיתונים לסרוג את הבשר הקצוץ של הזקנה הנואשת, היא – כלומר, הגברת ענבל אור – גם רקדה על הדם ועל הגבייה... אדם נורמטיבי, כמוני וכמוך, היה שואל את עצמו, מדוע ניצולת השואה בכלל נואשת ובכלל, למה היא עוד חיה כגווייה בתוכנו? האין זו עדות לחרפה הגדולה שביצעה מדינת ישרא-בלוף כששדדה את ניצולי השואה, כספם ועתידם, והשתיקה אותם בהטפות מוסר יהודי כדי להצטלם יפה מול גויי עולם ציני מגחך מכל החך, להמשיך ולשדוד אותם גם מול הכותרת ש'את היהודי יש להכות בכיסו'? כלומר, לא מספיק הוכו שם באירופה ניצולי השואה ולפיכך הובאו ארצה כדי להמשיך להכותם.
אני ואתה נשנה את העולם
אירופה ניצבת חשופת חזה ואמיצה מול החץ המוסרי שלנו ואומרת בפרצוף: אנחנו הגויים התאכזרנו אליהם? עכשיו הציבור יצרף גם את גיבורת הקומיקס העממית ענבל אור לשורת המתנדבים של היטלר ואייכמן כשהדגש על היוקרה בהווייתה. אור היא גיבורת קומיקס נערצת פי אלף יותר מהשרה איילת או השרה נתניהו והיא תחיה לנצח בפנתיאור נכסי צאן גרוטאות-הברזל שלנו. ברצוני להזכיר לכם עוד שני גיבורים לאומיים מהסוג החברתי מוסרי שצמחו לתפארת עמם וגם אצלנו מהווים דוגמה, דגל ומיתוס. מה, היא מכרה מכרזים למשרד הביטחון?
זוכרים את אלכסיי סטכאנוב? העם היהודי המשכיל ומבשיל בגולה המזרחית הפך אותו לגיבור מאווייו. רק עליו חשב המשורר הלאומי הנערץ עלינו כששר לראשונה את שירו: "אני ואתה נשנה את העולם". האיינשטיינים הואילו להביא לעולם גם את תורת היחסות של המוסר, ולכן הזמר הרזה התמיד לשבת על הגדר דווקא בסן-פרנסיסקו על המים כשהוא מעיין בדוחות התקדמות העבודה של הכורה המפורסם. נביאינו א.ד. גורדון וברנר הקימו עליו את דת העבודה. סטכאנוב הפעים את נפש האומה בהספקים ה"בלתי מתקבלים" על הדעת שלו. חבריו לעבודה גוועו לצידו כיוון שההספק שלהם היה בערך רבע משלו ולכן הם לא זכו במנת הלחם היומית תמורת כמות יצור הולמת. הוא היה המהפך, הוא היה המהפכה והוא היה גם המוצר. הוא הביא על האידיאל האנושי-קומוניסטי (רוסיה-בלוף) את הסוף המתוק.
היה גם פאווליק, הוא פאבל טרופימוביץ מורזוב. והוא נרצח בעלומיו מפני שהיה... מלשין. זו הייתה הסיבה שהפך גיבור לאומי של השלטונות הסובייטים. הוא נרצח על-ידי משפחתו הנפשעת משום שבנאמנותו למדינה הלשין על אביו. דורות של ילדים בברית המועצות גדלו על דמותו של מורוזוב כגיבור אשר עמד מול גורמים הרסניים (אביו) בחברה הנאצלת (רוסיה-בלוף) ולמען המולדת היקרה והיוקרה - הלשין על כל הקרובים לו. הילד מורוזוב הונצח בספרי ילדים רבים, בשירים, מחזות, פסלים ויצירות אחרות והוא כונה פיוניר מספר 1 בברית המועצות. גם אתם, גבירותי ורבותי, יכולים להחליט בכוחות עצמכם, מה ומי הם פאבל, סטכאנוב וענבל אור. אתם יכולים גם להחליט להפסיק לצרוך את פראבדה-הארץ, לצאת לרחוב – ולצרוח בקולי קולות.
פאבלובה ענבל אור היא דמות קרטון בכל פאב מצוי. היא מסמלת את יוקרת התודעה הלאומית העכשווית שלנו. הכל עכשיו. תראו מה קרה לה ברגע שהסודות נשלפו מתוך הארון ונשפכו החוצה. הבנק הארור שלה, שהיה אמור לבדוק היתכנות של מגדלי האוויר שעליהם חלמה, כאילו יש בהם שמץ ממש מוצק, שהלווה לה כספי ציבור כדי לממן את ה"פרויקטים" שהיא הציגה לפניו בחולצה שקופה - סגר את הברז והודיע לציבור שהכל ממושכן. פתאום התברר שמכונית הפאר שלה – משועבדת. אפילו הליפסטיק שנמרח על שפתיה והריסים שהודבקו בהתרסה לעפעפיה – ממושכנים. היא הייתה כולה ממושכנת, גם התחתונים שלה משו-עבדים. מאז ותמיד - העמדת פנים. גם המאפרות על השולחן בכניסה למשרדיה, כולל האפר, שייך למישהו אחר. עכשיו יש המון אפר. האם זה לא מה שאנחנו כולנו? מה, היא חשפה את הפרצוף שלי?
כוחות האור
מסתבר שכל שומרי הסף והבצע על הסף, מנוולים מקצוענים שכמותנו, היו בכוננות ספיגה מאז ומתמיד. כולם עד אחד ידעו בדיוק מהו אופי עסקיה של הגברת ודאגו לעורם. תבינו, המחשבה של הספקולנטים פונקציונליים האלה הייתה פרימיטיבית בגובה עיניה של אמבה מצויה בשלולית: כשזה מתפוצץ – אני מוגן, כי אני הממשכן ואני המש-עבד. כן – יש טונות של בטוחות בכיס.
כל השאר – לעזאזל. שאלות מסוג של – אולי זה לא כל כך 'בסדר'? אולי יש פה משהו מפוקפק, לא מוסרי? אולי זה מנוגד לתקציר האתי או האתני? אולי זה ממש על גבול הרמאות? פלילי? - לא הטרידו את הקהילה המיודדת שמדדה מאחורי כל אירוע של אור בביטחון שוטף עובר-ושב. קהילה ממשכנת זו עטפה את הגברת בכמה מחסומי עורקים. והיא באמת ערקה - כי בתוכה מיוצגים כל כוחות האור שבתוכנו.
עו"ד שנבחר לנאמן בית המשפט ומפרק חברות אינו שונה מעו"ד הדין שנעשה סנגורה של אור. הרמה המוסרית של כל הצדדים המעורבים זהה וכלל אינה עומדת למבחן ציבורי או משפטי. רמה מוסרית מעולם לא עמדה למבחן – רק רמה חומרית, יוקרה וייחוס החברתי. אבל שני הצדדים הם קשקשנים במידה זהה ברמה הלשונית והראוותנית . שניהם ייגבו תשלום נכבד מכיס לקוחות המועדון של אור (כולל מע"מ, אמר העו"ד). גם הכיס של ניצולת השואה ייבלע בשאון בקרבם, אל חשש. רואי-החשבון של צד-האור אינם פחות מוסריים, הוגנים, ממולחים ומהוקצעים מרואי-החשבון שמייצגים את העירייה, את הנאמן-המפרק ואת הבנקים. הם משתכשכים באותה בריכה מעופשת לשם פרנסה והם מתרבים. הם דומים כולם כשתי טיפות דם – אבל הם אלפי מוצצים ומציצים, והם רוקדים באותן חתונות, באותה פוזה כבר המון שנים. הם ימשכנו וישעבדו בהתלהבות את העתיד של כולנו.
