לא עובר יום שלא שואלים אותך בקופה את השאלה - האם אדוני רוצה לתרום לארגון כזה? לעמותה כזו או אחרת? לעיתים באותו יום קורה שאנו נשאלים יותר מפעם אחת לנושא!. מדוע להעמיד אותנו כל פעם באי נעימות, שמה קמצנים, רעים וקפוצי ידיים אנו? מדוע צריכים אנו לעבור כול פעם את משוכת ההתרמה הזאת?
נדמה לרגע כאילו מנהג החלוקה לא נשכח מליבות היהודים בציון. רגע - האם אנו לא תורמים מספיק? האם שיעור המס הישיר בישראל נמוך? או חלילה שיעור המע"מ? או האם אין מספיק אגרות, קנסות, היטלים ורישיונות למיניהם? מדוע למשל בעלי מסעדות מסוימים מאפשרים לכול מיני אנשים להציע את מרכולתם לנו בעת אירוע, בילוי או סעודה? האם חופש הפרט הפך למושג ערטילאי בלבד? ואם לא בא לי לתרום למשל? מדוע להעמיד אותי במבוכה ועוד ליד אנשים הקרובים לי ואו העומדים בתור לקופה?
האם לא שמנו לב, שבמו ידינו אנו מסירים במעשה התרומה את האחריות לטיפול בנזקקים מהמדינה ואו מהרשויות המוסמכות? כמובן שיש הבדל גדול בין תרומה ברשות הרבים, להתרמה אצלנו בבית, שכן בבית אנו ברשות עצמנו וחופש הפרט שלנו נשמר. מדוע בעצם לעודד את הסרת האחריות מהממשלה? האם היא לא גובת מספיק כסף מאיתנו?
ריבוי העמותות מביא לתופעות הרות אסון בטווח הארוך, שכן מעודדים גופים וטייקונים להיכנס לנישה זאת כמושיעי העם, דבר אשר עולה להם כסף קטן ועוד מנוכה ממס הכנסה ומנגד זה נותן להם איזה סוג של לגיטימציה לעשוק אותנו יותר.
במקביל זה מסיר את האחריות מהגופים אשר תפקידם לתמוך ולסייע לחלשים. כול אמירה שאין כסף אינה במקום, שהרי מזמן אנו יודעים שכסף קיים, אך הוא לא מנותב למקומות הראויים, למשל להורדת מס חברות וסבסוד ריבית לטייקונים (כן אלה שעוזרים לפעמים קצת לאחרים והרבה יותר לעצמם).
מתי יגיע היום שהצרכנים "יפסיקו לתרום כסף קטן, אשר מנציח בעיה גדולה, עגומה ועצובה, המחייבת את הממשלה להשקיע כסף גדול?!"
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
