עו"ד יורם ניצן החליט למחות נגד מדיניות החניה של עיריית ירושלים, ומצא דרך מקורית לעשות זאת: הוא חנה בצורה שיטתית במקום אסור לחניה, סירב לשלם את הדוחות ודרש להישפט. וכמו שעלול לקרות כאשר עורך דין מחליט ללכת עם הראש בקיר, הוא יכול לשגע את המערכת כולה.

ניצן כבר נשפט בידי בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, הורשע, ערער למחוזי ונדחה, הגיש בקשת ערעור לעליון (על דוחות חניה) ונדחה - אבל זה לא הספיק לו. הוא דרש להישפט שוב על 11 דוחות, מה שחייב את השופט פאול שטרק לפנות יום שלם לשמיעת ההוכחות. בסופו של דבר זיכה שטרק את ניצן משבעה אישומים, שכן עדי העירייה לא התייצבו, והרשיע אותו בארבעת המקרים האחרים.

שטרק מציין (7.4.16), כי ניצן חזר על הטענות שכבר נדחו בפסק דין חלוט, שכאמור קיבל חותמת סופית מבית המשפט העליון - אבל בהליך פלילי לא מתקיים הכלל "השתק פלוגתא", ולכן הוא יכול למחזר את אותן טענות. וכך עמד ניצן וטען לאכיפה בררנית, לטעות במצב דברים ואפילו שזכותו הייתה לחנות באותו מקום (ברחוב ר' עקיבא, מול בית הספר הניסויי) כל עוד לא הורשע.

אלא ששטרק לא קנה את הטענות הללו, והוא דווקא כן השתמש בפסקי הדין הקודמים - וגם בדבריו של ניצן עצמו: "הנאשם בסיכומו של דבר העיד שהמשיך לחנות במקום כדי לעורר את העירייה לעבירות המתבצעות במקום על-ידי החונים בסמוך לבית הספר, אשר מהווה סתירה מוחלטת ליתר טענותיו... ניתן לקבוע כי מדובר במעין מחאה ציבורית פרטית של הנאשם נגד העירייה", אבל השופט המחוזי צבי סגל כבר אמר לניצן שאין הוא יכול לעשות דין לעצמו.

אז אמר. "במקרה דנן הנאשם החליט כי הוא הקובע ביחס למדיניות האכיפה, וחרף דוחות שקיבל המשיך לחנות במקום ביודעין כי בשעות מסוימות נגרמת הפרעה של ממש לתנועה". וכאשר הועמד ניצן לדין - לבקשתו, כזכור - הוא עשה הכל כדי להקשות על בית המשפט ועל העירייה: "הנאשם נהג לסרבל את ההליך נוכח עשרות הבקשות שהגיש בעניין דנן", אומר שטרק.

החשבון הוגש לניצן בגזר הדין. לנוכח "אטימותו של הנאשם בהבנת מעשיו והשלכתם על נהגים אחרים אשר אמורים לעבור במקום", קנס אותו שטרק ב-2,600 שקל והוסיף הוצאות של 1,800 שקל לטובת אוצר המדינה בשל התנהגותו. סוף הסיפור? מה פתאום. ניצן מן הסתם יערער למחוזי, ואולי אחר כך גם לעליון, ואולי גם יחזור לבית המשפט לעניינים מקומיים עם דוחות חדשים. הוא הרי עורך דין; זה לא עולה לו כלום.