"מותו המיוחל של המובן מאליו?" <br>

איפה הדמוקרטיה ?!!! - זועקים בראש חוצות.
איפה הצדק ?!!!
איפה שוויון הזכויות ?!!!

איפה שהם היו תמיד, על הנייר.
ולא על ניירות המסמכים, אלא על נייר הטואלט של ראשי השלטון.

הזעקה שקמה בציבור לנוכח המהלכים החשוכים של ממשלת ישראל, באמצעות המשטרה והצבא למנוע את הפגנת הימין, חיממה את ליבי הקפוא והמאובן.
משעשע לראות את ההבנה, המחלחלת לאיטה מבעד לחומה המבוצרת ביותר של הפרדיגמה האנושית בישראל כיום, ומכרסמת בה כמו נחיל טרמיטים מורעב ביסודות מצופים שוקולד של בקתה רעועה מעץ.

לאט לאט, חודרת ההבנה לגבי חוסר התוחלת בקבלה מראש של מושגים כגון "צדק" ו"חופש".
לאט לאט, הציבור מתחיל להבין את היקף האשליה, את קוטר המקרן שממנו מוקרנים לתוך ראשנו חזיונות שווא של חירות.

למה ממשלה שמחזיקה מעצמה, יכולה להרשות לעצמה להחזיק פתאום ילדה בת 14 עד תום ההליכים? להשתמש בצבא ובמשטרה כמו בצריח וברץ במשחק שחמט על שולחן פיקניק ביום אביבי? להעביר חוקים על ימין ועל שמאל שקובעים את משכורתה שלה עצמה? לקבוע שחוקים נוגעים רק לאנשים מסוימים (בד"כ בהסתמך על סיבות פוליטיות ו/או כלכליות)?

למה נותנים לאדם בן 82 לכהן במשרה ציבורית? למה אנשים במערכת השלטון נרקבים בתפקידים שבהם הם מביאים את התועלת הפחותה ביותר, זמן רב כל כך תמורת משכורת גבוהה כל כך?
למה אם אני חברת כנסת אני יכולה להחנות על המדרכה מול מספרה ולא יעשו לי כלום? איך יכול להיות שמספר משפחות קטן שולט באינפורמציה המובאת לציבור? למה המערכת השלטונית מתייחסת לאותן משפחות כיועצים לכל דבר לגבי מהלכי השחמט שלהם? למה מרשים לחברות הסלולאריות להציב אנטנות בכל פינה? למה אין דין ואין דיין?!!!!

ובכן, בוב פיצח את התשובה לכל השאלות הללו.
כן כן.
אחרי מחשבה רבה, שנים של תסכול, מאבק בהגותם של הוגים מהמעלה הראשונה ,השנייה והשלישית, הבנתי לאחר חישובים על 12 אלף לוחות גיר, אלפי ג'יגה בייטים של יכולת מחשוב - למה כל זה קורה.

התשובה היא:

ככה.


הבעיה היא לא בהם.
הבעיה היא בנו.

הממשלה היא כבר לא ממשלת העם, גם כקונספט, מלבד הביטויים הלכה למעשה.

תפניות ה 180 מעלות בין דיבורים למעשים, שנתגלו כדפוס חוזר אצל ראשי ממשלות בשנים האחרונות,
הן קיצוניות. בד"כ הדברים נעשים בשקט רב הרבה יותר.

הפקודה הבלתי חוקית למנוע את הפגנת הימין ע"י השבתת האוטובוסים, או מעצר ילדה בת 14 "עד תום ההליכים" הן תגובות של היסטריה, פרכוסים של הפתעה.

תגובות של ממשלה שמבינה פתאום, לפתע - "לעזאזל, יש פה אנשים חיים בארץ הזו !!!, מה נעשה עכשיו ?!!!"

אז במקרה הזה, ההתעוררות נבעה ממהלכים פוליטיים, מדיניים ולאומיים.
ולמרות סלידתי העזה מהמושגים הללו, אותה התעוררות מסבה לי נחת.

האדישות האזרחית, והפאסיביות, הן שתי תכונות שמטופחות בקפידה ע"י כל גורם שלטוני.
ואנחת ה"אין מה לעשות" היא ההצדעה המנטאלית לשלטון .

עלינו להבין שאין להפריד במחשבתנו בין השלטון, לגופים כלכליים גדולים בישראל.
ראשי המריונטות בכנסת מלאים בקש, ולא יכולים להשכיל להגות תכניות דקדקניות כאלו לשליטה המונית.
כל פרסומת היא תשדיר בחירות, ולהיפך.
כל "ידיעה" בעיתון או בטלוויזיה או באינטרנט היא גרסה מסוימת מאד של האמת שלא סתם מוצגת כך .

נשמע לכם מופרך?
מצויין- זו המטרה של אותם גופים- מי יאמין לזה ,לעזאזל ?!

אז מה עושים לעזאזל ?!

ראשית, המודעות.

ההבנה שהמהלכים הלא חוקיים של הממשלה בגלל הפגנת מתנגדי ההינתקות היא קצה הקרחון.
לא לקחת דבר כמובן מאליו.
לא, המשטרה לא שם תמיד בשביל לעזור, לא, כספי הביטוח הלאומי שאתה משלם לעת זקנה לא יעזרו לך לעת זקנה, לא, הממשלה לא רוצה בראש ובראשונה בטובת האזרח ולא, חברות הסלולר/ חדשות/ ביגוד/ הנעלה לא רוצות לשפר את איכות חייך ולהפוך אותך לאדם טוב יותר- זה לא מה שמעניין אותן.

אותה מודעות תגרום לראייה של הדברים באור רחב יותר - כל מה שנאמר לציבור נאמר מתוך מטרה (שוב - פוליטית ו/או כלכלית), כל מהלך שהממשלה תעשה - אפילו אם יוצג באור נגוהות כשמלאכים שרים ברקע לא תהיה בו בשום פנים ואופן תועלת לציבור- מבלי שתהיה לו תועלת גדולה פי כמה לממשלה (ושוב, לא, הממשלה היא ל א הציבור יותר).

אותה ראייה, בשאיפה ותתממש, תוכל לגרום לילד להבין מה בעצם הוא רואה בבליל הפרסומות שמולו בטלוויזיה, מה הוא לומד בבית הספר ולמה דווקא את הדברים הללו, והוא יגדל אדם מפוכח יותר, אמיתי יותר (אך בלי ספק מיוסר יותר- לשיקול דעת ההורים...).


רק אז תהיה מוכנה הדרך לפעולה.

פרכוסיה הפראיים של הממשלה לאור ההתעוררות האזרחית הספציפית הזו מובנים.

כי לחבר המצוי בממשלה כזו, בתקופה הזו, יש רק שתי דרכים לסיים את עבודתו חסרת התועלת שם -
או למות שם , ולהעביר את תפקידו לקרוב משפחה, כנהוג במונרכיות לכל אורך ההיסטוריה.
או לעוף בהפיכה פראית.


וממשלת ישראל הריחה בימים האחרונים ניחוחות לא מוכרים שמזכירים את האופציה השניה.

אך ארוכה הדרך עד שראיה זו תהיה נחלת כל הציבור, רבים יעדיפו להתחבא מאחורי אנחות ה"אין מה לעשות" ומאחורי שגרת יומם המאלחשת , וימשיכו להיות חלומו הרטוב של כל שלטון.
לא תמיד אפשר להאשים אותם.

ניטשה אמר שכוחו של אדם נמדד לפעמים בכמה "אמת" הוא יכול לשאת.


אז אולי באמת הבחירה הזו, בין המודעות הנוראה לבורות המבורכת, היא לא קלה.

אך מרגע שבחרת במודעות, לא תוכל לשוב ולכסות את עיניך, ויש לזה מחיר.


חיו בכוונה !

בוב