זה שנים אנחנו שומעים מנהיגים מימין ומשמאל שבים ומכריזים על מחוּיָבוּתָם למה שהם קוראים "פתרון שתי המדינות" שלפיו בסופו של מסע ארוך ומייגע, תִּשְכּוֹנָּה לבטח שתי מדינות - ישראל ופלשתין. לפי תפיסת הפתרון הזה, ישראל תשתרע על-פני השטח הידוע כ"גבולות 67'" עם תיקוני גבול כאלה ואחרים ואילו מדינת פלשתין תכיל אותו שטח שעליו יוחלט בגדה המערבית ועוד השטח של רצועת עזה. האלטרנטיבה, כך מזהירים אותנו, היא מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית, הצופנת בחובה סכנות כאלה ואחרות שאין טעם לפרטן כרגע ומאיימת על יהוּדִיוּתָה (ודוק: יהוּדִיוּתָה ולא יָהֲדוּתָה) של מדינת ישראל; לאמור: היותה מדינת-לאום של העם היהודי - לא במובן דתי כלשהו אלא במובן הלאומי.
שתי מדינות לשני עמים. לכאורה, עניין נאה. ואולי אף אין נאה ממנו - שהרי כמעט כל אומות העולם מחרים-מחזיקים בָּמָנְטְרָה הזאת שאותה הם מדקלמים בתפילות השחרית, המנחה והערבית שלהם. אלא שכלל לא בטוח הוא שאי מי מן המלהגים אותו לדעת בוקר, צהריים וערב מתכוון לכך; וגם אם זו אכן כוונתו, כלל לא ברור אם אֵי-מי יודע ומבין את משמעות הדבר; איך בדיוק יסתדר לו הפאזל של שתי מדינות - כיצד, למשל, תתנהל הכלכלה של פלשתין? לאן יוּבְלוּ שפכיה? מה יקרה אם גבולותיה עם מדינת ישראל ייסגרו בשל סיבה זו או אחרת? מניין יבואו מים וחשמל למדינת פלשץין? האם יתקיים איחוד מכסים בין מדינת ישראל ומדינת פלשתין - כזה שאותו רצתה לייצר החלטת החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר, 1947 ואשר אותה אמצה ההנהגה הישראלית של אותם ימים ואף התחייבה לכך בהכרזת העצמאות? והשאלות עוד רבות; וחלקן קשות אף יותר מאלה שהצגנו כאן. והנה, למרות שאלה הן שאלות הזועקות לשמים ומבקשות פתרון, כנראה שלאיש אין תשובה על שאלות אלה. כולם כולל כולם מביבי ועד בנט, מ
זהבה גלאון ועד הרצוג, מכחלון ועד
יאיר לפיד, מ
איימן עודה ומנהיגי האוכלוסייה הערבית הישראלית ועד לאיווט ליברמן; איש מכל אלה מעולם לא דיבר על כך, מעולם לא שאל את השאלות הללו את הציבור בארץ, את דעת הקהל הבינלאומית, את ידידי ישראל ואת החורשים רעתה; ומה שהכי גרוע - את עצמם. כנראה כי אין לאיש מהם תשובה ממשית ואמיתית על כך; כזאת המניחה את הדעת.
כי מה נפשך? האם פלשתין תהייה מדינה הנושאת את עצמה? וכיצד תקיים מדינת פלשתין הזו את השלטון בשני חלקיה (הגדה והרצועה) - בעיקר כאשר כל המקרים הקודמים בעולם בהם היו חלקי מדינה מופרדים הסתיימו בְּהִפָּרְדוּת למדינות עצמאיות, לעיתים יריבות (וראה, למשל, מה קרה בפקיסטן שבה פקיסטן המזרחית הפכה לבנגלה-דש). או שמא תהייה מדינת פלשתין חלק ממדינת ישראל - ולו מכל בחינה פרקטית העולה על הדעת: מתחבורה ועד ביוב, ממכס ועד תקשורת, משירותים חיוניים (מים, חשמל, רפואה, חקלאות, תעשיה, תעסוקה - ועוד היד נטויה) ועד לביטחון ולשיטור? זה, אגב, חלום הבלהות של ישראלים רבים, בעיקר כי קשה לדמיין איך כל זה ייתכן בלי גבולות פתוחים לחלוטין, מה שיעמיד בסכנה את עצם רעיון ההפרדות וההפרדה לשתי מדינות ויגרום, אולי, להקמתה - ולו בפועל -של מדינה דו-לאומית.
השאלות הללו קרדינליות ומרכזיותן לעתידה של מדינת ישראל אינה מוטלת בספק. לא רק לעתידה כמדינה יהודית (ודאי שמהבחינה הלאומית אבל אפילו מבחינה דתית) אלא כמדינה ריבונית ועצמאית. אלה שאלות הנוגעות לכל אחד מהיושבים בציון - ודאי שלא פחות מסוגיית הטרור או שאלת מתווה הגז. משום שהתשובות לשאלות הללו - ולו מבחינה זאת שמדינת ישראל תאמר סוף-סוף מה היא רוצה ולאן מועדות פניה - יציירו את עתידה של המדינה, את עתיד תושביה ואת כיווני ההתפתחות האפשריים שלה. ולא פחות מכך - גם את מקומה ותפקידה במשחק הבינלאומי והאזורי.
והנה, למרות חשיבותן של השאלות הללו, מעולם לא טרחה מדינת ישראל על דובריה השונים - הפוליטיקאים, הפקידים; או העיתונאים - להציג את השאלות הללו בפני הציבור הישראלי; בפני הציבור היהודי; בפני העולם הקם ותובע השכם והערב ממדינת ישראל לפתור את הסכסוך על-פי מתכון הפשרה הטריטוריאלית שלטענתו יוביל ליצירת שתי מדינות לשני עמים, החיות זו לצד זו בשלום ובשלווה. ואפילו השאלה הבסיסית יותר איננה מגיעה לדיון - מפלגתי-ישראלי, ציבורי, בינלאומי: האם ניתן בכלל - גם אם תשתחרר ישראל משליטתה בכל הגדה (ושאלת רצועת עזה גם היא קיימת) - לקיים מדינה פלשתינית ברת-קיום בגבולות עליהם מדברים כולם, אפילו אם אלה יהיו גבולות לפי קווי 67'.
גם זו הינה שאלה קריטית - ולו בשל כך שכל המומחים טוענים כי מדינה פלשתינית בגדה וברצועה כלל איננה יכולה להתקיים כיחידה מדינית וכלכלית בת-קיימא. ודאי שכך אם המדינה הזאת לא תהייה מחוברת בחבל טבור לגורם חיצוני - ישראל או ירדן ביחס לגדה; וישראל או מצרים ביחס לרצועת עזה. זאת, מעבר להפרדה בין עזה לגדה, שהמשמעות של כל ניסיון לחבר ביניהן היא, בעצם, חיתוך מדינת ישראל ופגיעה - גם אם סמלית ושולית - בריבונותה.
מהבחינה הכלכלית, הגדה והרצועה מקיימות כלכלות נפרדות לחלוטין, כאשר לכל אחת מהן מאפיינים ספציפיים לה; מבחינה תרבותית, הפרופיל הדתי ועוצמתו בעזה שונים לחלוטין מאלה המאפיינים את הגדה; האופן בו מתנהל השלטון המקומי ומאפייניו שונים גם הם בין הגדה והרצועה וכך גם האופן בו מתנהלים השיטור והמשפט וכמובן - השלטון המרכזי (ה
ממשלה). כלומר, הנה צפה ועולה שאלה נוספת שאינה פחות חשובה: האם מדובר ביחידה אחת או בשתי יֵשוּיוֹת נפרדות - זאת של הגדה וזאת של הרצועה? דומה שאפילו המאבק הפוליטי והעוינות שבין ממשלת הגדה לבין הממשלה של עזה מלמדים שכל ניסיון להפוך את שתי היחידות הטריטוריאליות הללו לגוף מדינתי אחד הוא במקרה הטוב תמים ובמקרה הפחות טוב - אחיזת עיניים, או זריית חול בעיניים. האמת היא שממשלת עזה וממשלת רמאללה כלל לא מכירות - דה פקטו - האחת בשנייה, כאשר כל אחת מהן טוענת להיות הממשלה החוקית היחידה של כל הפלשתינים.
יתרה מזאת, בחינה היסטורית מעלה כי אוכלוסיית עזה - למעט קומץ שהגיע אליה בעקבות מלחמת השחרור (או מלחמת 48' לספירתם), מעולם לא הייתה אפילו דומה לאוכלוסייה שישבה בגדה. לא מהבחינה התרבותית, לא מהבחינה של זיקה פוליטית, ודאי שלא מהבחינה הכלכלית. ואם בכל-זאת היו קווי דמיון כלשהם בין שתי האוכלוסיות הרי אלה נעלמו וחדלו מן העולם - ודאי שבעשרים השנה האחרונות, אם לא בחמישים השנה שבהן נותקו (חלקית, יש לומר) מהישויות הפוליטיות ששלטו בטריטוריות הללו, קרי: ירדן בגדה ומצרים בעזה.
ועניין זה מביא אותנו לפן נוסף של האגדה על-דבר פתרון שתי המדינות או בווריאציה הספציפית שלה הידועה ברבים כ"מאבק למען תום הכיבוש". ב-1967 כבשה ישראל את הגדה המערבית, את רצועת עזה, את סיני ואת הגולן. מסיני נפטרנו והגולן הוא סיפור אחר מטעמים שונים (למרות שבאדיבות ממשלות ישראל האחרונות, בהנהגתו של מר נתניהו, שב הגולן ונכרך בסיפורי הגדה). מה שנותר, אם כך, כ"לב" הבעיה, הוא הגדה והרצועה. את הרצועה, יש להזכיר, פינה גדול בוני ההתנחלויות, אריק שרון. והנה, בכל זאת, כל העולם מדבר על "מצור" שישראל מטילה על עזה ותובע כי נפתח את גבולותינו עם הרצועה, לצד הקריאה לסיום הכיבוש אותה אנו שומעים גם מפי הטובים שבידידינו. וזאת, מעניין לציין, כאשר איש לא מדבר על המצור שמטילה מצרים על עזה, שהינו הדוק מזה המוטל מטעמה של ישראל, שהרי אין הוא מתיר כלל אספקת סחורות, חשמל, מים ושאר טובין ותופינים כפי שמתירה ישראל, גם אם כתוצאה של לחצו של העולם.
הקריאה ל"סיום הכיבוש" נשמעת לא רק מפי רוב (אם לא כל) העולם (אולי חוץ מאשר אצל האוונגליסטים ואנשי "מסיבת התה הרפובליקנים" מארה"ב, חבריהם בימין הישראלי - ומיקרונזיה). גם במחוזותינו שומעים את הקריאה לכך - ולא רק מפי ערביי ישראל - ואפילו לא רק ממי שמכונה כאן "הסמול". יש הקוראים לכך מטעמים שאולי אפשר לכנותם "הומניטרים" - שעניינם הקושי לראות בסבלם של מי שחי לא רק בלא עצמאות מדינית אלא תחת שלטון צבאי ולעתים מזומנות גם בצל התעמרות המתנחלים. יש הקוראים לכך מטעמים "אגואיסטים" - כאלה שתכליתם לשחרר את ישראל מהמחיר שאזרחיה משלמים כדי לקיים את השליטה בגדה. נכון, יש גם מי שרואה בהשתלטות של ישראל על הגדה "שחרור חבלי מולדת", אבל גם לשיטתם של אלה המחזיקים בעמדה זאת, מדובר באירוע שבו הועבר השלטון בשטח מגורם זר כלשהו (ירדן, בגדה; מצרים - בעזה) לידי ישראל, כאשר החזקת השטחים הללו הינה זמנית בלבד - ובדיוק משום כך הם רוצים לספח את השטחים הללו ולהפכם לחלק מישראל הריבונית. כך או כך, בכל מקרה, ב-1967 השתלטה ישראל על הגדה ועל הרצועה. את הגדה כבשה ישראל מירדן, כאשר עד אז הייתה הגדה חלק מהממלכה ההאשמית.
את הרצועה כבשה ישראל ממצרים, כשהיא, הרצועה, הינה לכל עניין ודבר חלק ממצרים ואשר אותו ניהלו המצרים ביד רמה ובזרוע נְטוּיָה. כלומר, כל אחת מפיסות הקרקע הללו - הגדה והרצועה - חיה ובעטה (גם אם לא כהצלחה כלכלית מסחררת) כחלק מישות מדינית וכלכלית גדולה יותר שאליה הייתה שייכת ואשר אֽפשרה לה, ליחידה הטריטוריאלית הספציפית (גדה, רצועה) להתקיים - לא כיֵשוּת עצמאית, אלא כחלק ממכלול גדול יותר. ולא רק הכלכלה הכתיבה את השיוך הפוליטי (לדוגמה: עד לשנת 1967 ההֵילָך החוקי ברצועת עזה היה הלירה המצרית ואילו זה של הגדה - הדינר הירדני). גם תעודות הלידה והפטירה של תושבי המקום הוצאו על-ידי הרשויות הירדניות בגדה ומקבילותיהן המצריות ברצועה. וגם ספרי הלימוד בבתי-הספר היו אלה שאישרו אותם משרדי החינוך של מצרים (ברצועה) וירדן (בגדה). וכמובן, גם משכורותיהם של המורים ושאר משרתי הציבור שולמו על-ידי הממשלות הללו - כל אחת בתחומה: הירדנית בגדה והמצרית ברצועה.
והנה, נראה שכל אלה המבקשים לסיים את הכיבוש, שוכחים שהמשמעות של ביטול הכיבוש הינה החזרת המצב לקדמותו, כלומר: החזרת הרצועה לאחריותה של מצרים והחזרת הגדה לאחריותה של ירדן. כך, אגב, נראו הדברים בראשית התקופה שלאחר ההשתלטות הישראלית על השטחים בשנת 1967 (ועד-אשר הצליחה ישראל להמציא ישות פלשתינית, שגם אם בראשית דרכה, בשנות הששים, הייתה לא יותר מפיקציה, הרי אין חולק על כך שעתה היא חיה, נושמת, בועטת ובכל מקרה - קיימת). נכון, אנחנו יודעים שמנקודה מסוימת ואילך, לא המצרים ולא הירדנים רצו לגעת בתפוח-האדמה הלוהט הזה ועל-כן גם סירבו במפגיע לקבל על עצמן את השליטה - והאחריות הנובעת משליטה כזו - על חבלי הארץ הללו, הגדה והרצועה. אבל משעה שהחלו לדבר על יֵשוּת פלשתינית עצמאית ועל פתרון שתי המדינות, מדוע איש לא הציע מעולם את האלטרנטיבה: שהסחורה תוחזר למי שנלקחה ממנו ואז יחליט אותו גורם - מצרים לעניין הרצועה וירדן לעניין הגדה - מה ייעשה בסחורה זאת. ירצו לתת עצמאות לכל אחד מהחבלים הללו - בבקשה. אבל אז, כל הסוגיות שהעלינו לעיל יתגלגלו לפתחן (מים, חשמל, בריאות, חקלאות, ביוב, חינוך, חוק וסדר וכיו"ב). אפשר גם יהיה, אולי, לתבוע מגורמי השליטה הללו כי גם אם יחליטו לוותר על החבלים הללו ולהעניק להם עצמאות, יקיימו גבולות פתוחים עם חלקי הארץ בהם מדובר (הגדה והרצועה), כפי שתובעים עתה (ומזה שנים) מישראל. והיה ולא יסכימו לכך, שוב תהייה שאלת ההתכנות של מדינה פלשתינית (או מדינות פלשתיניות) על הפרק. נכון, מבחינתה שלה, ישראל צריכה להסכים לעשות גם בגדה מה שעשתה בסיני וברצועה, דהיינו, להסתלק מאחיזתה בחבל הארץ הזה - וזה, כמובן, סיפור נוסף שבו יש לדון. אבל מדוע ולמה לא העלה כל גורם ישראלי שהוא את השאלה של "למי מחזירים"? או "איך מסיימים את הכיבוש"? משך חמישים שנות הכיבוש לא שמענו כדבר הזה אף לא מפי מנהיג ישראלי אחד. אפילו בפַּן התעמולתי לבדו (ואין השימוש במושג זה מקרי, שהרי בלשונות העולם - למשל, אנגלית - מושג ה"הסברה" פשוט לא קיים), אילו הייתה ישראל מעלה את הסוגיות הללו, אפשר, כמו שאומר השיר, ש"אז, היה מצבי אחר".
עניין זה מתחבר, כמובן, לשאלת הזהויות השונות והנפרדות של הגדה והרצועה. גם כאן מדובר בסוגיה רבת-פנים שאחד מהפנים הללו הוא הפַּן התעמולתי/הסברתי. כפי שראינו, הגדה והרצועה הן שתי ישויות נפרדות, שונות זו מזו ובדרך-כלל, גם לא ממש סובלות זו את זו. יש בגדה וברצועה שני עמים השונים זה מזה ונפרדים זה מזה בכל עניין ודבר. אפילו פורמלית, הרשות הפלשתינית נטולה כל יכולת אחיזה ברצועה שבה מכהנת ממשלה עצמאית המנהלת מדיניות פנים וחוץ השונה מזו שמנהלת הרשות; מדיניות רווחה ומשפט הנפרדת באופן מובהק ממה שמתקיים בגדה; מדיניות ביטחון וחינוך שאינן דומות למה שיש בגדה (אף כי גם כאן וגם שם אפשר לראות גם מעט משותף - למשל, בהסתה נגד ישראל). ובעיקר, שתי הישויות המדיניות הללו, עסוקות יותר מכל דבר אחר באי-הסכמה ביניהן, שלא לומר בהתכתשות זו עם זו. מכאן, כלל לא יהיה זה מופרך להסתכל על רצועת עזה ועל הגדה המערבית כעל שתי ישויות (או מדינות) נפרדות, בהן חיים שני עמים השונים זה מזה. אם הדבר נכון למדינות של מה שהיה יוגוסלביה (שחלקן קשורות עתה זו לזו במסגרת חברותן באיחוד האירופי) - ודאי נכון הדבר לשתי הישויות של הגדה והרצועה ולשני העמים החיים בהן.
לאור כל הדברים הללו, האמירה היותר נכונה והיותר צודקת (הן בחינת המשפט הבינלאומי, הן בחינת העובדות) איננה "שתי מדינות לשני עמים", אלא, בעצם, "שלוש מדינות לשלושה עמים". ואילו היו מנהיגי ישראל באים אל העולם וטוענים זאת, ומבטיחים כי ככל הנוגע למדיניות הישראלית, ישראל מחויבת לתפיסה של "שלוש מדינות לשלושה עמים" שיחיו בשלום ובנחת ואפילו בשכנות טובה ונטולת חיכוך; אולי אפילו תוך שיתוף-פעולה כזה או אחר - מה היה קורה אז? ראשית לכל, העולם היה צריך להידרש לכך. ושוב לא היה ניתן לכרוך את שקורה עם עזה במה שקורה בגדה - ולו משום שברצועה הכיבוש הסתיים. יתרה מכך, ישראל הייתה יכולה להכריז כי היא מסיימת את הכיבוש בגדה (שהרי בעזה הכיבוש הסתיים כבר) ומבחינתה, ירדן ומצרים יכולות להחליט מה ייעשה בשטחים הללו שנלקחו בזמנו מהן; או שאנשי הגדה ואנשי עזה יהיו המחליטים (אם כך תחלטנה מצרים וירדן), כחלק מההגדרה העצמית שלהם. בהזדמנות חגיגית זאת, תזמין ישראל את העולם - לפחות את אירופה ואולי גם את רוסיה וסין - לבוא ולספק חשמל ומים לרצועה; או לחלופין, לשכנע את מצרים ואת ירדן (כנראה ללא הצלחה) לעשות כן ברצועה ובגדה. ואולי היה אפילו אפשר גם לטפל סוף-סוף בתעשיה של ייצור פליטים מבית מדרשה של רצועת עזה הנעשה, בחסות האו"ם (ובמימון שעיקרו בא מארה"ב ואירופה), באמצעות הענקת תעודות פליט גם לדור שלישי ורביעי למי שטוען לפליטות, ללא כל מבחן שהוא.
או אז, אפשר היה לייצר הפרדה מוחלטת לפחות בין מדינת עזה ומדינת ישראל, על גבול שאין לגביו כל ויכוח. נכון, אין מקרה עזה דומה למקרה הגדה. אבל כדי לייצר את האבחנה וההפרדה בין שני המקרים, יש צורך להעלות את עניין אי-הדמיון לסדר היום הציבורי והעולמי. אז למה, לעזאזל, איש לא העלה את זה לדיון - אפילו אם רק לצורך הסברתי?
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
