|
בדרך לעזה [צילום: עבד ראחים חטיב/פלאש 90]
|
|
|
|
|
עם סיום מבצע צוק איתן, ניטש ויכוח ער (ומיותר), סביב השאלה אם יש לישראל תמונת ניצחון אם לאו. בשאלה זו ישראל כשלה לחלוטין. את תמונת הניצחון האחת והיחידה ניתן היה ליצור אך ורק אם היה מושת פירוז על הרצועה. כל ההתפלספות המיותרת, שגאתה בעקבות הפסקת האש, נובעת אך ורק מהתשובה שהייתה אמורה להינתן לכל המלעיזים ובמיוחד לתושבי עוטף עזה: מלבד ההרס בסג'עאיה שהוא תמונת ניצחון כשלעצמה (אולם לא מוחלטת), הנה הוכרז על פירוז. הוא ורק הוא מהווה תמונת ניצחון ברורה וסופית לכולם ובמיוחד לתושבי האיזור.
ישראל לא הלכה בדרך זו. שר הביטחון דאז חיפש ומצא "ניהול" לסכסוך. משל מדובר בסכסוך שכנים טיפוסי... לא יותר. אם היה פועל לכפיית פירוז על הרצועה, בסיוע מדינות נוספות והאומות המאוחדות, ייתכן מאוד שהדיבורים מורטי העצבים על אפשרות של פינוי עוטף עזה במידה ותתחדש עכשיו האש, היו מיותרים. גם לנוכח הגילוי המטריד של מנהרות חדשים לבקרים, מתגלה שר הביטחון דאז כאיש ששיקוליו רופסים, ובאור עכור ביותר. נושא זה, יש להניח, יונח לפתחו של שר הביטחון החדש מיד עם כניסתו לתפקידו.
עכשיו למדנו גם כי ישראל חידשה את האישור להכנסת מלט לעזה. את הערבויות לכך, שהמלט לא יגיע למינהרות, נתן שליח האו"ם למזה"ת ניקולאי מלדנוב. באותה נשימה הודיע החמאס על סילוקו מתפקידו של של עימאד אל באז, מנכ"ל משרד הכלכלה ברצועה.
האם באמת קיים מישהו בממשל הישראלי, המתייחס ברצינות להבטחות של החמאס? ומדוע לא לתבוע עכשיו את פירוז הרצועה בכפוף לשיירות המזון והמלט שישראל מאפשרת את כניסתן לרצועה?
המוזאון הפלשתיני הראשון ומגיני הדוד שנמצאו בכרכובי הבתים הערבים
סמוך לרמאללה, על ראש גבעה ממנה רואים את חוף הים (ומה הרבותא? מאיזו גבעה בשטחי הרשות לא רואים את חוף הים?), ניצב המוזאון הפלשתיני הראשון. דא עקא, בשלב הזה, בשל חילוקי דעות פנימיים בין מקימיו, הוא ניצב ריק.
בשבוע בו מקיימים ערביי ישראל, בשיתוף פעולה עם ארגון "זוכרות" (שהוא בנשימה אחת גם אנטי ציוני קיצוני וגם קיים ופועל עם כל ארגוני השמאל, בעיקר להכעיס), את יום הנכבה הבדויה, המומצאת.
הנכבה היא עלילת דם. עליה כבר כתבתי בעבר. הפעם לנוכח הידיעה האמורה סברתי שלא זמן רב יעמוד המוזאון האמור ריק. וכאן אני מגיע לארגון זוכרות.
ארגון זוכרות תובע כי ישראל תציב בפתחי כל ישוב או מוסד יהודי/ישראלי, שהוקם על יסודותיו של כפר ערבי שחרב ו/או שנעזב במלחמת השחרור, שלט שיזכיר את העובדה האמורה. לדעתי ראוי היה לאשר להן את ביצוע ההצעה, בשני תנאים: האחד: בכניסה ליישובים היהודיים: לשלט יהיו 3 רבדים. הראשון יספר את מקורו היהודי של אותו יישוב, על יסודותיו הוקם הכפר הערבי (בשמות רבים מהכפרים הללו נשמרו אפילו יסודותיו של השם העברי), השני, יצויין שמו הערבי של אותו הכפר וברובד השלישי - השם היהודי העכשווי של אותו יישוב או מוסד. לכך יש לצרף פריט חשוב נוסף - את אחד ממאות מגיני הדוד שנמצאו בכרכובי הבתים בכפרים הערביים. אבנים אלו, בהן חקוק המגן דוד, הן עדות בלתי ניתנת להכחשה של המקור היהודי, לרוב רובה של ההתיישבות הערבית, אנחנו ברשלנותנו כי רבה, לא שימרנו את הממצאים הללו, לא תיעדנו אותם ולא קיטלגנו אותם, כראוי, אבל עדיין לא מאוחר לעשות זאת גם היום. התנאי השלישי: לבצע שילוט בכל הכניסות לכפרים הערביים הקיימים היום, ולשלב בשילוט את אותם מגיני דוד שנמצאו באותו הכפר או לידו, תוך ציון מקורו (היהודי בדרך כלל), של אותו הכפר.
להיסטוריה יש אמת מוחלטת, לא אמת לשעתה. הכרה באמת זו היא שלב ראשון לכינון הבנה וידידות בין עמים השותפים לאותה כברת ארץ.