מפתחות הממשלה

את הכותרת הנ"ל קראתי במעריב מיום 1.6.16 (עמ' 06), במהדורת הבוקר. לכאורה, עמדה חדה וברורה, כפי שהבית היהודי נוהג להציג את עמדותיו בשאלות ארץ-ישראל והריבונות היהודית בה. אלא שהפעם הצהרה זו אינה עומדת בגפה על סדר יומנו, ובשוליה מנשבת רוח תזזית של התרקמות עלילות שכלל לא ברור שהן מתלכדות עם המשפט הנ"ל.

הגורם המטריד העיקרי הוא ראש הממשלה נתניהו, משום שמהלכיו אינם כה ברורים ומוחלטים כדברי שקד. בניגוד לשקד, הוא זה שמחזיק את מפתחות הממשלה ומהלכיה בידיו וקובע בפועל את נתיבי נסיעתה הפוליטית. ראש הממשלה היה כבר בעבר בימין, במרכז בחצי הדרך לשמאל, וגם לאורך כל הנתיב משם חזרה לעבר הימין. הטישטוש העיקרי נובע מהסתירה לכאורה בין הרכב הממשלה, לבין ההצהרות האחרונות של ראשה. גורם נוסף של אי-וודאות מוסיף ליברמן למצולע-הכוחות החדש בה. "גמישותו" הפוליטית ומעמדו החדש כשר ביטחון, מקנים לו כוח פוליטי רב בממשלה והשפעה חזקה כגורם השליט למעשה באיו"ש.

אינני מטיל ספק בעמדותיה של מפלגת "הבית היהודי". עמדתה המוצהרת התומכת בסיפוח מיידי של שטחים באיו"ש לישראל והדרישה להחלת החוק הישראלי על התושבים היהודיים באיו"ש שהם אזרחי ישראל מדברים בעד עצמם. אולם, כאמור, רק החלק המשפטי של המהלך נמצא בשליטת הבית היהודי, וחלק זה נתון לווטו מצד ראש הממשלה.

אחריות אישית

המהלך שעשה בנט להפיכת ראש המל"ל לשליש צבאי של הקבינט המדיני-ביטחוני, הוא מהלך נכון. אולם, בהיות ראש המל"ל כפוף ישירות לראש הממשלה, מידת השליטה בפועל של ראש הממשלה על התנהלותו היא מוחלטת. רק אם ינתן למעמד החדש של ראש המל"ל ביטוי מעוגן בחוק, ולצידו הגדרת תחומי אחריות, לרבות אחריות אישית, יהיה המהלך שלם ומבוסס יותר; לא מושלם אבל סביר.

נתניהו מעריך, לא מהיום, שחמשת החודשים הקרובים עד לבחירות בארה"ב, ובעיקר שלושת החודשים שבין הבחירות לבין השבעת הנשיא החדש שיבחר (20.1.17), יהיו עתירי מאורעות מדיניים מבחינת ישראל. לצורך התמודדות עם מגוון האפשרויות הוא עצמו ממשיך במאמצים להרחיב את הממשלה, לחזקה ולהקנות לו גמישויות החלטה בתוכה. לאחר שמיצה את גוש הימין, הוא שב ובוחן עתה את גוש המרכז-שמאל שחלק ממנו - "יש עתיד" ו"התנועה" - הם "אחוזות פרטיות" של ראשי שתי התנועות. האפשרות שאלה יתרצו להצטרף לממשלה תלויה בתועלת הפוליטית שיוכלו להפיק מכך המנהיגים במאבק נגד נתניהו. שיקול נוסף הוא הערכת המצב המדיני האמיתי והסיכוי שיהיה צורך או מקום ליוזמה ישראלית, ואז טובתם הפוליטית דורשת שלא יהיו מנותקים ממנה. נתניהו ממשיך להתנהל כשהוא פוזל לשני כיוונים: האיום המדיני החיצוני, והשרידות הפוליטית מבית. הרחבת הממשלה קשורה בשני הגורמים גם יחד.

אני מאמין שנתניהו מעוניין להגיע להסדר אזורי ולשחרר בכך את ישראל מהלחצים בה היא נתונה ובהם נתון הוא עצמו. אני מעריך שלא יהיה מוכן לקבל את הנוסחה הסעודית הישנה או משהו קרוב לה, אבל אם תמצא אוזן קשבת ונכונות לפשרה הוגנת, שעונה בקרוב על עקרונות נאום בר-אילן 2009, יהיה מוכן ליטול סיכונים. הערבים מבינים שעידן אובמה מבחינתם הוא הזדמנות פז, ואפשר שאם לא ינצלוה עתה, אחרי אובמה ישתנו כללי המשחק שינוי מהותי. השאלה האמיתית היא מי יהיו הכוחות הראשיים שיתנו את הטון במגעים האזוריים. אם יהיו אלה האירופים - לא יהיה הסדר. אם יהיו אלה הפלשתינים בראשות אבו מאזן - לא יהיה הסדר. אם יהיה זה קרי, ספק גדול אם יהיה הסדר. הסדר יוכל להתרקם רק אם מובילי המהלך יהיו ישראל בהובלת הגוש הימני, מול נציגי מצרים, סעודיה וירדן (אשר תיצג גם את הרשות הפלשתינית ¹. תנאי להסכם הוא שהקבוצה הערבית תבוא לשולחן המו"מ לאחר החלפת דיסקט, ועם נציגות משותפת אחת. בתוך המחנה הערבי חייבת להתקבל החלטה מוקדמת המונעת וטו פלשתיני על הסדר שתשיג הקבוצה הערבית מול ישראל. רק כך ניתן יהיה להגיע להסדר אזורי. תוצאותו החשובה ביותר של הסדר זה תהיה שת"פ אסטרטגי, שיעמיד מסגרת מחוזקת מאוד על-ידי ישראל, בתמיכה אמריקנית, כמשקל-נגד למגמות ההתפשטות והטרור האירניות. תוצאה חשובה נוספת, תהיה הסכמי שלום ושת"פ כלכלי בין משתתפי המו"מ, שאליהם ניתן יהיה לצרף בהסכמה הדדית מדינות נוספות.

גוש חוסם

כשתהליכים מסוג זה מתחילים, הם מקבלים "חיים משל עצמם", דהיינו: סוחפים את הדיונים ואת המתדיינים לכיוונים בלתי צפויים. העובדה שישראל תהיה בתהליך כזה הצד שיטול על עצמו את עיקר הסיכונים ויצטרך לעשות את עיקר הויתורים הבלתי-הפיכים, תטיל על הקבינט ועל ראש הממשלה אישית, נטל כביר. נאמני ארץ-ישראל האמיתיים נמצאים כיום בעיקר בבית היהודי, בליכוד, בחלק מהמפלגות הדתיות ובציבורים שמסיבות כאלה ואחרות אינם מיוצגים כיום בכנסת (למשל: הפלג של אלי ישי מש"ס לשעבר). גורמים אלה חייבים להערך כבר עתה ליצירת "גוש חוסם" שיהווה משקל נגד ללחצים לוויתורים הרפתקניים, אבל לא מחסום להסדר של פשרות סבירות. גוש חוסם כזה יזכה לדעתי לתמיכה ציבורית רחבה. הדברים של שקד כבודם במקומם מונח, אבל קצת "פרקטיקה" פוליטית לא תסולא בפז.

בעבר נטינו לחשוב שהאיום העיקרי על ישראל הוא האיום הצבאי מצד המדינות הערביות השכנות, בסיוע גורמים מ"מעגל העימות השני". איומים אלה השתנו ומשקלם במאזן האיומים הכולל פחת. מאידך-גיסא, גדל מאוד איום הטרור לסוגיו, גדל האיום במלחמת התשה טרוריסטית-טילית ויגדל, בעתיד הלא רחוק, האיום הבלתי-קונבנציונלי, לרבות בתחום הלחימה הא-סימטרית.

דאעש הוא איום שסכנתו העיקרית אינה בעוצמתו הצבאית, אלא בהשפעותיו הפסיכולוגיות והדתיות. השפעות אלה אינן מכירות בגבולות והן עשויות לחלחל ממספר רב של כיוונים ומקורות לכל מקום בתחומי ישראל או המדינות השכנות והגובלות בה ("מדינות העימות הישיר"). תפקיד ההסכם האזורי הוא להכין מענים גם להתפתחויות מסוג זה. הא-סימטריה בשטח ובאוכלוסין בין ישראל לבין המדינות הגובלות בה, מעצימה סיכונים אלה. המלחמה בסוריה ומעורבות חיזבאללה בה, מונעת כיום זליגה ישירה של השפעת דאעש לירדן ולישראל, אבל אין לדעת עד מתי תפעל ביעילות "חומת אש" בלתי-יציבה זו. על פניו נראה ששת"פ עם מצרים, במסגרת האמור לעיל, יספק מסגרת מצויינת לטיפול יסודי בדאעש סיני, וניטרול או אפילו ביטול האיום הנשקף ממנו.

אפשר שחרף מאמצי ראש הממשלה לייצב את ממשלתו, המהלכים שיידחף אליהם או יתפתה להם יהיו בלתי מאוזנים, והדרך לעצור את הרכבת הדוהרת לעבר סכנות בלתי-סבירות, תהיה בחירות חדשות והכרעה ציבורית מחודשת לגבי הכוחות שיובילו את התהליכים המדיניים הקריטיים הללו. גם לכך יש להערך היטב מראש ² הערכות כזו תקל גם על ראש הממשלה לנהל את הדיאלוג הקשה והמורכב הצפוי לו מול יריבים ו"וידידים" כאחד.

עוד מספר מילים בשולי הדברים. לא במקרה נמנעתי מלעסוק בסוגיות המשפטיות שבהן מעורב כיום בית ראש הממשלה. אני מעריך שאין בהן ממש ברמה שניתן היה ליחס לשרון או אולמרט, ולכן לא הם יעצבו את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. ליתר ביטחון, כדאי שהלובי למען ארץ-ישראל וחוגי נאמני ארץ-ישראל, יפקחו עיניים גם כאן למען לא יופתעו; כידוע: מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין.לעומת זאת, אם יתברר שנתניהו פיתח את אמנות הפוליטיקה היצירתית עד כדי כך שהוא מבקש ומקווה לשלב בבחינת הסיכויים המדיניים גם את הרס המסגרות והדימוי של יריבים פוליטיים מובהקים מן השמאל, כי אז מגיע לו "שפו" גדול.