|
|
הפיגוע במתחם שרונה [צילום: מרים אלסטר/פלאש 90]
|
|
|
|
|
בשנים עשר ביוני 2016, מלאו שנתיים לחטיפה ולרצח המתועב של שלושה נערים בגוש-עציון רק בשל היותם יהודים. הרצח הנפשע של שלושת הנערים, שהיו בדרכם לבתיהם, התגלגל עד למבצע, שנשא את השם "צוק איתן".
ביום שאנחנו מזכירים קטיעת חיים של נעורים יפים שרצו רק חיים, היום שנפער פצע ממאיר, שלא ניתן לריפוי בחיי שלוש משפחות שחיי ילדיהם נלקחו על-ידי רוצחים, מן הראוי לעצור ולשאול, האם ניתן לעצור את סחרור הדמים, שראינו אותו גם לפני שבוע ברצח מזוויע של ארבעה אזרחים ישראלים בלב תל אביב במתחם שרונה.
אין עוררין על כך, שתנועת החמאס מיום הקמתה מהווה את אחד הגורמים המרכזיים המחבלים בתהליך השלום. אך למרבה הצער, אנחנו מתעלמים מהתעצמותם של גורמים בשני העמים הנושאים באחריות להתמשכותו של סחרור הדמים בסכסוך הישראלי-פלשתיני.
כשבוחנים חוסן ועוצמה צבאית, אין עוררין, שהגמוניה ובכורה נתונות בידי ישראל. לכן דווקא החוסן והעליונות הצבאית אסור שיהוו עורף להעמקת התפיסה של קיפאון מדיני, עליו שוקדת ישראל בנאמנות מוחלטת.
הגמוניה וחוסן הצבאי אינם צריכים לשמש מטרייה לדרישות של ימין סהרורי, שהתנחל חזק בכל צמתי ההכרעות המדיניות והביטחוניות, הדורש החלת ריבונות ישראלית על כל גושי ההתנחלות, ולכן קובע עובדות מוגמרות המובילות לקראת סיפוח כל שטח C, שהוא למעשה 60% מהגדה המזרחית. אחר כך אנחנו "מתפלאים" מדוע לא נענים הפלשתינים להצעות "נדיבות" של ישראל, ומדוע הרחוב הערבי אוזנו כרויה לקריאות להמיר מאבק פוליטי צודק באלימות שממיתה אסון על שני העמים.
גם לנו חלק בעובדה הכאובה של כישלון כל תהליך מדיני בעשורים האחרונים, אצלנו ואצל הפלשתינים התחזקו היבטים דתיים, שאינם מסוגלים לכונן עקרונות של פשרה. שפתם של אלמנטים דתיים לא מעטים באסלם היא שפת הדם והחרב. שפתם של אלמנטים דתיים בקרבנו מכירה רק את המלים - "עלינו לרשת את כל הארץ מיושביה הערבים". הגשר בין שתי הגישות אין לו היתכנות קיומית.
למרבה הצער, אין הבדל בין חמאס הרואה באסלם מרכיב בלעדי הקובע את מהותו ואת מהותה של הזהות הפלשתינית, ובין קבוצות רבות של רבנים ופוליטיקאים בימין שלנו, הרואים בנחרצות רבה בתורת ישראל ובמצוות הדת את מהותו ומהות הזהות היהודית.
השתלטות גישה זו על דרך פעולתם של מנווטים בחברה הישראלית ובחברה הפלשתינית גורמת לכך, שאין התכנות ואפשרות לקיום הסכם, שיסיים את הסכסוך על-ידי חלוקת הארץ.
מתחת לרדאר הרותח הרווי ייאוש, אני מוצא קרן אור בקבוצה קטנה מאוד של מתיישבים בגוש-עציון ובראשם המשורר אליעז הכהן, חבר קיבוץ כפר עציון, אליו חברו פלשתינים מכפרים בגדה, שמנסים למצוא דרך לחיים משותפים, שיביאו עימם סוף למעגלי הדם, שגובים מחיר יותר מדי יקר משני העמים.
אני שואב עידוד מקבוצה של יהודים ופלשתינים, אומנם קבוצה קטנה, שמבקשת להכיל האחד את כאבו של השני, מכירה האחד בקיומו של השני.
