לא לאובדנות

לנו זה קרה

אל תגידו "לנו זה לא יקרה". נכון המאבטח רצח באורלנדו 50 איש. רצח בהיקף כזה (טפו טפו טפו) לא ידעה ישראל. אך כמה פעמים זה קרה גם כאן שמאבטחים (או בעלי נשק ברשיון) ניצלו את הנשק - כלי העבודה שבידם, שניתן לצורכי הגנה, למטרות רצח.

אז איך זה שחבר הכנסת הטרי מהליכוד, אמיר אוחנה, יוזם הצעה להקל במתן רישוי נשק? נכון, מצד אחד זה כורח המציאות הטרוריסטית שאנו, למרבה הצער, חשופים לה. אך מצד שני הזמינוּת הבלתי נסבלת של כלי הנשק עלולה לגרום ללחיצה על ההדק ולרצח מיותר.

אומנם בארצות הברית יש 112 אחוזים כלי ירי על כל 100 אזרחים פרטיים, והתופעה כפי שהוּכח, היא קטלנית. ואילו בישראל יש לכ-4 אחוזים בלבד כלי נשק, אך גם אלה הספיקו להפיל די חללים תמימים במשפחה ומחוצה לה. לכן ראוי להגביל מאוד את אחזקת הנשק בידי האזרחים.

היעלון שבכתר

הפגישה בין שר הביטחון לשעבר, בוגי יעלון, למוסיקאי הדגול, יהודה פוליקר, שערך מוסף 7 ימים, מוכיחה סמלית כי בניגוד לאימרה המיתולוגית הידועה, כשהתותחים רועמים - המוזות לא שותקות (ויוכיחו שירי המלחמה הרבים).

מעֵבר לנוסטלגיה המשותפת בין השניים, ראוי שהציבור ייחשף לשורשי גידולם (ושל אישי צבא אחרים) בשכונה קריית חיים, אשר, איך לא, נתנה חיים לפליטי שואה קשי יום. אך דומה כי המסר החשוב ביותר היוצא מרקעם המשפחתי והחברתי המשותף, הוא: היזהרו בבני עניים שנועדו לגדולות.

עם זאת, אין ספק שיעלון אוהב לתפוס כותרות. שלל התבטאויותיו המתוקשרות לא רק בנאום הנחשים המפורסם שלו מוכיחות זו. לא פחות עמדותיו המקוממות בנושא הטרור היהודי (למרות שאין חיה כזאת), כמו גם בפרשת אזריה שהרג מחבל, ובסוגיית המספריים החבלניות, הן עדות מובהקת לכך.

הגדיל לעשות בהזדהותו עם ההשוואה המצמררת, חסרת היסוד, שערך סא"ל יאיר גולן, בין יחס יהודים לערבים לבין הנאצים. האם יעלון הוא בת יענה הטומנת ראשה בחול, שנעלם ממנו ההבדל הבסיסי בין הנאצים שביקשו להשמיד את העם היהודי החף מפשע על-רקע אנטישמי מובהק, לבין הרתיעה היהודית מהערבים, מבלי להכליל, בגלל סכנת הטרור האורבת לנו בכל פינה ואשר הפילה חללים רבים? ואולי זה יעלון החותר לפוליטיקה, כשהוא קורץ למגזר הערבי?

ההתקרבנוּת

רענן שקד כדרכו, בחוש הומור דק ושנון, מתאר בטורו במוסף 7 ימים, תופעה ישראלית טיפוסית: ההתקרבנוּת. תופעה זו שלידתה בשואה האיומה, בגלל שכיחותה נולדו לה פעלים רבים בשלל בנייני הדקדוק השונים (קירבּוּן, מְקַרְבֵּן, התקרבנות וכדומה).

דומה שהרציונליזציה הפסיכולוגית, המנסה להיאחז בתירוצים 'הגיוניים' לכל מחדל והתנערות מאחריות (תופעת הסמוֹך כבר אמרנו?), הגיעה לשיאה בתופעה ישראלית זו. מה היינו עושים בלעדיה? אם היא לא הייתה קיימת, היינו ללא ספק ממציאים אותה.

לתשומת ליבך יאיר לפיד, שבניגוד לדעת רענן, נראה לי שעל זה הוא עוד לא חשב בהגדרת הישראליוּת.

הכל עוד אפשרי

דומה שהזמר שרון הולצמן הוא הוכחה מובהקת להגדרת ההתאבדות: פתרון סופני לבעיה זמנית בלבד. עובדה, במקום להיעלם, כפי שלמרבה הצער עשו רבים אחרים - ואחרי שורה של ניסיונות התאבדות - הוא התמודד עם בעיותיו בהצלחה, והשתקם היטב. זאת תוך חידוש הקריירה המוסיקלית שלו.

הולצמן שהיה שם בשני העולמות - האובדני והשיקומי, שהכריע את הכף לטובת החיים - מהווה מודל לאחרים להתמודדות עם האובדנוּת ועם בעיות החיים האופייניות המככבות בה, דוגמת גירושים, סמים, אובדן קריירה. הוא מוכיח לכולם שזה אפשרי, וכי בעיות זה לא סוף העולם. אין צורך להתאבד. אפשר בהחלט להתמודד איתן ולהרוויח חיים (תרתי משמע).

פסוקו

ש"ס: בין הפטיש לסַדָּן

מפעל הפיס: ביש (מכונות) מזל?

צעדת השוויון - אפליה מתקנת: פרִיפֶר-יה

זוּכה מרצח גרושתו: איתן חנני מבית המשפט

חיסול המחבל בארלנדו: עו-מר מט (ין)

מנוחה טובה: בֶּסְט-רֶסְט

שבת שלום!