הבעיה איננה המצאת תיאור חדש למציאות המוכרת היטב. הבעיה היא הסכמה על דרכי הפתרון ועל אופן הוצאתו לפועל ביעילות.
די לעיין באופן מקרי בעיתונות הכתובה או להאזין לתקשורת המדוברת בימים אלה, בכדי להבין את עומק משבר הדרך ובילבול המושגים בו נמצא כיום ה"מערב המתקדם". המשבר חובק את כל התחומים, אולם בא לידי ביטוי ברור ובולט במיוחד באותן מדינות שנתונות לאיומי טרור גדלים והולכים.
חוגי האופוזיציה בישראל הם היוצאים מן הכלל באבחנה זו, כפי שגם ראינו בכנס הרצליה האחרון, 16-14 ליוני 2016. במוקד הכנס עמדה על הפרק שאלה ברורה ובולטת אחת: כיצד ומי יכול לסלק "סוף-סוף" את נתניהו מכסא ראש ה
ממשלה. מסע ההזיות הזה מתנהל כבר שנים, לא נדרשו לחידושו אפילו 100 ימים לאחר הבחירות האחרונות (19.3.2015), בהן נבחר נתניהו לכהונת רה"מ בפעם הרביעית.
השיטות רבות ושונות. "מפגש שותפים לדרך" חוג סגור בבית הנשיא, ב-14.6.16, שעסק כביכול בהפקת הלקחים מהכרזת "ארבעת השבטים" של הנשיא מהכנס דאשתקד
1, הכרזה שבבסיסה אינה אלא כסות עיניים לקידום אג'נדה חברתית-פוליטית מתנגדת לזו שאותה מקדמת הממשלה הנבחרת של ישראל בראשות נתניהו
2. ריבלין, כקודמו פרס, שכח את חלוקת העבודה בין נשיא בישראל ולבין ראש הממשלה, והוא מקדם אג'נדות פוליטיות "פרטיות" משלו.
השאלה המתבקשת היא: בשירות מי עושה הוא זאת?
בכדי לומר בפשטות: יש לשלב את הסקטורים המודרים מפעילות משקית קונסטרוקטיבית - חרדים וערבים - בעבודה יצרנית במשק, יש לקשור בין השתתפות בכוח העבודה (למי שאינם מנועים מכך בריאותית) לבין השתתפות בזכויות הנובעות מתשלומי העברה ממשלתיים. אזרחים אינם רק בעלי זכויות, הם גם בעלי חובות המוגדרות בחוקי המדינה ומחייבות. פיריון העבודה בישראל ירוד בכ-24% מממוצע ה-
OECD, ועם פריון כזה אין סיכוי לצמיחה הדרושה להגדלת כוח הקניה של העובדים; חייבים להעלותו במהירות.
מרחב פעולה
המשך תנופת פיתוח המשק המתוחכם והיזמות העסקית, מותנים בהשכלה אקדמית טכנולוגית איכותית. מי שאינו רוצה להשאר מאחור, שישנס מתניים וישתלב בלימודי הליבה החיוניים. זו אחריות משותפת לציבור ולממשלה. הביורוקרטיה והרגולציה בישראל הן "אסון לאומי" ויש והלחם בה עד חרמה.
אין צורך בניירות עבודה מסובכים, בהצהרות בומבסטיות על מבנה חברתי חדש שאינו קיים וובתוכנית ארבע נקודות מלאכותית שאינה מספקת. יש צורך להרתם לעשיה ולהפסיק את מלחמות הסרק הדקלרטיביות של היהודים.
אם מאזינים לדברים של הרצוג ולפיד ולדברי "אלוהים חיים" של כוהני הדמוקרטיה מן השמאל דוגמת שטרנהל
3, או לשם שינוי לטוענים החדשים-ישנים לכתר מצמרת מערכת הביטחון הישראלית, ברור לגמרי בשירות מי הוא והם פועלים. הצעתי-המלצתי היא שאחרי שספג נתניהו את השתלחויותיו של פרס, הגיע הזמן לפעול לשינוי חוק הנשיא כך שיתאים את מרחב הפעולה לתפקיד למענו נבחר - ייצוג ממלכתי בנושאים שבקונצנזוס ולא לפעילות פוליטית שנויה במחלוקת. כלל פשוט של השכל הישר אומר שאין צורך להגביל בחוק או בתקנות מה שמובן באופן טבעי. כאשר השכל הישר אינו מספיק, דרושים אמצעים נוספים.
ראינו בשנים האחרונות מצעד של פורשים יחידים מתפקידים בכירים במערכת הביטחון, כשהם עושים שימוש נפסד בדרגותיהם ובעברם הצבאי הטהור והמפואר בכדי לקדם אג'נדות אישיות ופוליטיות. הם מתיצבים בשלשות, ברביעיות ובחמישיות מול התקשורת ומצהירים את נפשם לדעת. אילמלא הייתה תוחלת חייהם של בני האדם רק 120 שנה, קרוב לוודאי שהיינו רואים מפלגת "רמטכ"לים", מפלגת ראשי שב"כ, ראשי מוסד, ראשי מל"ל ועוד; כל גילדה של "לשעברים" והטיעונים לכתר שלה. יזמוּת האבסורדים של ישראל, נמצאת גם היא, כנראה, בראש סולם היכולות העולמי. במחשבה שניה מתגנב למוחי הרעיון שאולי יש בעובדה שתופעת הגילדות חוזרת על עצמה, גם ללמד משהו על דרכי הבחירה של בעלי התפקידים המתפקדים להן ועל הכשלים האינהרנטיים שנותרו בהם עד עצם היום הזה.
חוק יסודי
מחלת הדחקותם לצמרת של מי שהם בעלי מרפקים יותר משהם בעלי הישגים רלוונטיים, איננה רק ישראלית, אבל בישראל היא מגיעה לרמות חדשות ומטרידות.
כל אלה שלא הבריקו במיוחד בתפקיד ממנו הודחו או אליו לא נבחרו, מחליטים באופן עצמוני שבתפקיד בכיר יותר הם יהיו בהכרח טובים יותר; חוקי הטבע האנושי מוכיחים דווקא את ההפך, כגון במקרה של
אהוד ברק. די אם נזכור את הניסוח ההיתולי מעט של ס. נ. פרקינסון, לחוק יסודי ביותר במינהל הציבורי, הקובע שאנשים מתקדמים עד לדרגת אי-כשירותם;
שם הם נעצרים ומביאים את הנזק המירבי למערכות שבתוכן הם נשארים לתפקד.
לצד אבירי הפוליטיקה אנו נתקלים גם במקוננים הסדרתיים, שחלקם נמנה על אבירי האקדמיה, על אובדן "תמימות הנעורים" של מדינה שהיא כבר בת קרוב ל-70 שנה. אכן,
תמו ימי הילדות והגיע הזמן להתחיל להתבגר. אם איננו מבינים בעצמנו שזו דרכו של הטבע, כדאי שנבין שכך רואים זאת אחרים. בגרות איננה הכרזה סתמית, לא בחיי הפרט ולא בחיי המדינה. בגרות מחייבת דפוסי חשיבה ודפוסי התנהגות שמשדרים
מצב חדש גם כלפי פנים וגם כלפי חוץ.
ישראל אינה אחראית למצבם של הפלשתינים - הסרבנות והתוקפנות הערבית אחראים לכך. לישראל אין משאבי קרקע או ממון שמאפשרים לה לפתור את הבעיה שיצרו הערבים בכוחות עצמה, גם אילו רצתה בכך, ואין סיבה שתרצה.
כל מי שעיניים בראשו מבין שאין לסכסוך פתרון בתחומי ארץ-ישראל המערבית, אלא בתחומי האזור כולו. לכך צריך - כל מי שעיניים בראשו -לכוון את התהליך המדיני שמקדמת ממשלה אחראית בישראל (הממשלה הנוכחית) ורק אם יבטיח זאת, הוא יהיה לרציני וריאלי; ועד אז עניי עירנו קודמים.
לכל המומחים מטעם עצמם לאפרטהייד, לפאשיזם, לקולוניאליזם ולשאר הרעות החולות שמנסים יריבים מבחוץ ושוטים מבית להטיח בנו, אני מציע שיניחו לנו לנפשנו. המלאכה מרובה גם ללא הטרדות הסרק שלהם. אם הם רוצים באמת לסייע לבנות כאן מציאות טובה ומתקדמת יותר, שיצטרפו לעשייה במקום לביקורות ההבל.
