פרשת חטיפת ילדי העולים בראי הכנסת

השאלה שאני אבקש לדבר עליה אתכם היא: איך הכּנסת התייחסה לפרשת חטיפתם של ילדי העולים?

השאלה הבאה תהיה: מה אנחנו רוצים מעצמנו תחילה, ומה המשך הדרך?

רק לסבר את האוזן לכמויות של העולים באותם שנים. משנת 1948 ועד 1951 עלו כ-700,000 אלף עולים, ככל הנראה כר פורה לבני העוולה.

נושא חטיפתם של הילדים עלה בכנסת – לא תאמינו – כבר בזמן אמת, כאשר ילדים נחטפים ממחנות העולים ומהמעברות משנת 1949 עד שנת 2000, ולמרות שילדים נעלמים ממשפחותיהם ומאז לא ירדה הפָּרשה מסדר היום הציבורי, השיח התקשורתי והפוליטי הוביל להקמת ועדות בהלול מינקובסקי 1967, הוועדה הציבורית 1986 וועדת שלגי 1988, וועדת כהן–קדמי 1995.

חטיפתם של הילדים עולה לסדר היום במליאת הכנסת ח"כ מגורי וּוילנר מקימים קול זעקה על מה שמתחולל במחנות העולים ובמעברות עם ילדי העולים. אם תשימו לב לשילוב (או: לשיתוף-הפעולה) המעַניין: ח"כ מגורי ממפלגת חרות וח"כ ווילנר ממפלגת מק"י הקומוניסטית שהם היו מספסלי האופוזיציה, ואם זה מתחבר לכם עם אמירתו של בן-גוריון "בלי חרות ומקי", תבינו למה הקולות נשמעו רק משם.

במליאת הכנסת מיום 20.11.1950: ח"כ מאיר וילנר ( מק"י / קומניסטים) מדבר על כך שיש השתקה על מה שנעשה במעברות, וכל מי שמבקש לבקר את מה שנעשה במעברות ובמחנות העולים מושתק. והוא מוסיף:

"כל חבר כנסת בלתי משוחד יודע שהמצב הוא בכי רע ..מה שקורה במעברות זה אסון ..והממשלה אשמה בהזנחה".

ח"כ מגורי (חירות) מתריע שלמרות שהתלונות הגיעו עד הכּנסת, הכּנסת התעלמה מֵהן, ומוסיף:

"ההורים לא יתנו את ילדיהם לאחרים, ובצדק. אני יכול להביא עוּבדות, ואני בטוח שאתם יודעים, שעד היום ילדים שאחרי שנה שנלקחו מהוריהם, אין ההורים יודעים היכן הם...; עד היום מחפשות משפחות את ילדיהם חיים או מתים! האם זו סחורה, האם אלו חבילות? מפתיע שלמרוֹת ועל אף הדברים החמורים שנאמרו על-ידי שנֵי חברי-הכנסת כבר בשנת 50, הדברים הללו לא זכו להתייחסות.

בישיבת מליאת הכנסת מיום 19.7.66. הועלתה הצעה לסדר של ח"כ ברוך עוזיאל שדיבר על כך שילדים נעלמים ממחנות העולים. הנושא עלה אז בכנסת בעקבות כתבות שהתפרסמו בעיתונים שונים, שהמחישו את סיפורם של שני הורים שילדיהם נחטפו, ומשערים שהילדים נמסרו לאימוץ. ח"כ עוזיאל מבקש להקים וועדת חקירה שתבדוק את המניעים לאותן הֵיעלמויות של אותם ילדים ממחנות העולים ומהמעברות.

בעקבות הצעתו של ח"כ עוזיאל הדיון עבר לוועדת השירותים הציבוריים. וועדה זו קיימה שבעה דיונים. במאמר מוסגר, הוועד הציבורי מחה על העובדה כי סוגיית היעלמות ילדי העולים עובר רק לוועדת השירותיים הציבוריים של הכנסת ולא לוועדת חקירה ממלכתית.

מה שעִניֵין את וועדת השירותים הציבוריים של הכנסת כבר בישיבה הראשונה (25.6.66) הוא לא היעלמותם של הילדים, אלא בעיות משפטיות, דהיינו: חוק האימוץ ובעיית ההתיישנות.

ישיבת וועדת השירותים הציבוריים של הכנסת מיום (5.9.66) התחילו לדבר על 11 ילדים שאומצו ע"י משרד הסעד (הרווחה כיום). כבר בדיון הזה נציג משטרת ישראל מדבר על 28 תלונות של חטיפת ילדי תימן בשנות החמישים. למרות 28 תלונות במשטרת ישראל על ילדים נעלמים, וועדת השירותיים הציבוריים של הכנסת אמרה שאין עדיין מקום לוועדת חקירה ציבורית, אתם הבנתם את זה? 28 ילדים נעלמים ואין צורך בוועדת חקירה.

משום מה התקיימו דיונים שלא בנוכחות הוועדה הציבורית / הוועד הציבורי של עולי תימן. כלומר, אמרו להם כי הדיונים יהיו חסויים ולא בנוכחותם.

בישיבת וועדת השירותים מיום 19.9.1966 ח"כ ר' צברי מציינת כי היא אישית טיפלה במקרים כאלה כבר לפני 10-13 שנים. היא פנתה למשטרה אולם נאמר לה כי אין דרך לפעול בנושא. היא פנתה גם לשר המשפטים והגיעה לקיר אטום. זה אותו שר משפטים (י. ש. שפירא) שאמר לח"כ עוזיאל שהכנסת אינה צריכה לדון בנושא חטיפת ילדי העולים, ואני שואל אז מי כן?

בישיבת מליאת הכנסת מיום 8.8.68 מציינת ח"כ צברי לסתירה הלוגית בהקמת וועדת חקירה ומוסיפה: איך זה שמצד אחד מבקשים לגלות את הילדים ומצד שני הוועדה לא מעוניינת בגילוי אשמים. איזו וועדת חקירה זו? אם רוצים לגלות אשמים יהיה נכון להקים וועדת חקירה?

על משקל טענתו של פרופ' בועז סנג'רו במאמרו על חקירת וועדת ממלכתית כאשר הוא מתייחס לממצאי החקירה - "באין חשד אין חקירה".

למרות שחברי ועדת השירותיים הציבוריים של הכנסת ( 1.11.66) דרשו וועדת חקירה, הוועדה התפזרה, ובסיכומהּ נקבע על-ידי יו"ר הוועדה כי ייוועצו בשר המשפטים ובשר המשטרה מהי הדרך היעילה ביותר לחקור את היעלמותם של ילדי העולים.

ואני שואל: מה זאת אומרת לחפש דרך יעילה, אם לא מריחת זמן ומיסמוס חטיפת ילדי העולים?

רק בישיבה השביעית של וועדת השירותיים הציבוריים של הכנסת מיום (22.11.66) התקבל סיכום ביניים ששר המשפטים ושר המשטרה ימנה וועדת בדיקה היא ועדת בהלול מינק ובסקי. תוצאות הבדיקה הובאו למליאת הכנסת ביום 8.8.68 כאמור רק כעבור שנתיים.

וועדת בהלול –מינקובסקי (1967) - זו וועדת בירור בלבד ומוקמת בהמלצת שר המשפטים ולא מכוח חוק. הוועדה חקרה 342 תלונות ומצאה כי 316 ילדים מתו, 22 נעלמו, ארבעה מהם נמצאו חיים ושניים נשלחו לאימוץ, ואחרי שלל תירוצים הסמיכה את פקידת האימוץ במשרד הסעד (היום רווחה ) להודיע להורי הילדים כי ילדיהם אומצו ותו לא. לוועדה זו נוספו 17 תלונות על חטיפות במחנה חאשד בתימן, ולמרות שבסמכותה היה לברר ולהתחקות אחרי הילדים ומה עלה בגורלם וועדת בהלול מינקובסקי לא עושה זאת.

למרות שוועדת בהלול מינקובסקי דרשה משר המשטרה להמשיך לחפש ולחקור אחַר אותם ילדים שנעלמו מחוץ לגבולות ישראל, משום מה פעולות החוקרים מחוץ לגבולות ישראל הופסקו. אם יש כאן מישהו שיש לו הסבר – שיָּקום!.

עקב דרישת וועדת הבדיקה מינקובסקי-בהלול להמשיך ולחקור מחוץ לגבולות ישראל, נוצר שקט בגלל שהמשפחות ציפו לתוצאות החקירה. ונראה שהוועדה הזאת הכניסה את המשפחות לסוג של ציפייה או לתרדמת מכוונת.

משפחות רבות מבין העולים לא היו ערות לפעילותה של וועדת בהלול מינקובסקי או שלא קיבלו את ממצאי הוועדה שילדיהם נפטרו, ובעקבות מצבור של תלונות ולחץ ציבורי שהופעל דרך התקשורת מינה ראש הממשלה שמיר ביום- 18.9.1988 וועדת בירור לפי סעיף 28 לחוק וועדת חקירה התשכ"ט 1968 - היא וועדת שלגי.

הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים (1986) - זו החלה את פעילותה בשנת 1966 על-ידי ועד ציבורי בעקבות צווי גיוס שהגיעו לבית ההורים, ובשנת 1986 היא מוציאה מסקנות שמספר הילדים הוא גדול מ-342 אך היא לא אומרת לא פחות מ-... מעניין לא?

למעלה מזה, הוועדה הציבורית מסבירה שליקויים מנהליים הם אלה שמנעו מסירת מידע מוסמך להורים. ואני שואל יחד איתכם: האמנם?

בדוח נאמר עוד על-ידי הוועדה הציבורית מה שמנע הקמת וועדת חקירה ממלכתית מיד עם גילוי התופעה של חטיפתם של ילדי העולים במחנות העולים ובמעברות הם שיקולים פוליטיים.

מהם לדעתכם אותם שיקולים פוליטיים? ההסבר שלי הוא: מעורבות של מאן דהוא (X) במערכת הפוליטית לבל יקימו וועדת חקירה ממלכתית. היום קוראים לזה "לוביסטים", והם חברי מרכז של המפלגה השלטת ובני זוג של אלו שהיו באותם ימים בבית המחוקקים. (יוספטל +...)

ועדת שלגי (1988) - הוקמה על-ידי ראש הממשלה יצחק שמיר כוועדת בירור בלבד אומנם מכוח "חוק ועדת חקירה" על תקן וועדה בין משרדית במסגרת הסמכויות שהוקנו לה לא לטפל בתלונות שנבדקו על וועדת מינקובסקי- בהלול אתם בטח שואלים למה?

ההגיון אומר שאם וועדת מינקובסקי קבעה ש- 316 ילדים מתו ( ושניים נמסרו לאימוץ )אז בשביל מה צריך עוד לבדוק את אלו שקבעו שהם מתו לא?

מה שמעניין בכל הסיפור של וועדת שלגי הוא שהיא נעדרה כל סמכות לברר את התלונות על כוונת זדון באשר לחטיפתם של הילדים, או אפילו לחקור את התנהגותם של גורמים שונים כגון רופאים או אחיות ממערכת הבריאות או עובדות סוציאליות ממשרד הסעד או גופים המחוברים לממסד [ויצ"ו, הסוכנות, הג'וינט ועוד] והממסד בכלל. לא פחות מעניין את מי מצמידים לוועדת שלגי. בד"כ זה "סוס טרויאני" (ד"ר לויטן, עמי חובב ועוד...). הוועדה מקבלת 505 תלונות, 204 מהם תלונות "שנבדקו" על-ידי וועדת מינקובסקי-בהלול ו-301 שטרם נבדקו .

חשוב לציין שמעֵבר לתלונות של בני תימן, יש גם תלונות של עולי פרס, צפון אפריקה, בולגריה, רומניה וצרפת. לכן הסיפור הוא של "ילדי העולים" בכלל.

מה מצאה וועדת שלגי?

מתוך 204 הילדים שטופלו ע"י הוועדה הקודמת בהלול מינקובסקי היו 34 טעויות בממצאי הוועדה, ומתוך 301 תלונות חדשות שנבדקו 14 מהילדים נעלמו כבר בעיר עדן בתימן. לפי ממצאי וועדת שלגי, 3 ילדים נפטרו. לגבי 11 מהם לא היה מידע. במילים אחרות: 11 ילדים פתאום "התאיידו" להם. ומה עושים עם ממצאים ש- 11 ילדים נעלמים? פשוט שום דבר.

287 תלונות של ילדים שהוגדרו כנעדרים, 222 ילדים מהם לדברי וועדת שלגי נפטרו. לשיטת הוועדה 171 מהם הובאו לקבורה עם תיעוד, ו-51 נפטרו ללא תיעוד ממוסמך.

65 ילדים שנעדרו לא נמצאו להם עקבות לשיטת וועדת שלגי, האם על אותם ילדים שלא נמצאו להם עקֵבוֹת הזדעזעו אמות הסיפים התשובה כמובן שלא, אתה רואה שהזילות בילדי העולים ובחיי אדם הייתה הרוח המפעמת שם.

וועדת שלגי ציינה במסקנות שלה כי בדקה את תיקי האימוץ ולא נמצא כל מידע בין הילדים שאומצו לבין הילדים שנעלמו (זוכרים את הביטוי "סוסים טרויאנים"'?). ואני שואל שוב האומנם?
ולמה אני אומר את זה? כי מגביית עדות שעשיתי עם מנכ"ל משרד הרווחה בזמנה של וועדת החקירה הממלכתית, חבר ועדת החקירה הממלכתית האלוף דויד מיימון ביקש ממנכ"ל משרד העבודה והרווחה שהיה גם אחראי לשירות האימוץ, להביא לו את תיקי האימוץ לוועדת החקירה הממלכתית על-מנת לבצע הצלבות. מי שהיה אז מנכ"ל משרד העבודה ד"ר יגאל בן-שלום, פונה אל הממונָּה על שירות האימוץ והיא מסרבת למסור לו את תיקי האימוץ...

ואני שואל אתכם: איך וועדת שלגי קיבלה 10,000 תיקי אימוץ, בדקה אותם ולא מצאה התאמה בין הילדים הנעדרים לבין הילדים שאומצו ?

התשובה שאני מַסּיק מתשובתו של ד"ר יגאל בן שלום, מנכ"ל משרד העבודה והרווחה, כי וועדת שלגי לא קיבלה את התיקים וגם לא בדקה. וגם אם נרצה להניח שבדקה (דון את חברך לכף זכות), איך אפשר למצוא את הילדים שנעלמו / נחטפו אם היו תעודות אימוץ חתומות מראש / בלנקו, ואני "לא אגיד" ע"י שופטים או דיינים. ואת זה אני אומר מתך ספרי זכרונות של השופט חשין.

למעלה מזה, למה לדעתכם סירבו להקים וועדת חקירה ממלכתית עם גילוי התופעה של חטיפת ילדים? זו הוקמה רק בשנת 1995 משום שבית המחוקקים ביקש לסיים את חוק האימוץ ולהכשיר את השרץ. וועדת החקירה הממלכתית הייתה חושפת אולי את אחת ההונאות הגדולות שנעשו כאן, אבל בגלל חוק האימוץ יש לכאורה תירוץ למה אסור לפתוח את התיקים אלא רק על-ידי הילד המאומץ בהגיעו לגיל 18 אם בכלל. ואני שואל אתכם: אם הילד לא יודע שהוא מאומץ, איך הוא יבקש לפתוח את תיק האימוץ? ולֵך תמצא קודם את הילד שיגיע לגיל 18 ושהוא יבקש לפתוח. ונניח שהוא יבקש, מה יהיה רשום שם? "ננטש, לא ידוע שם הוריו", ועוד כאלה ..

נ.ב: יגאל יוסף, מי שהיה ראש עיריית ראש העיין וחבר בוועדת שלגי, סירב לחתום על ממצאי הוועדה. ככל הנראה הייתה לו סיבה טובה לא לקחת חלק, על משקל "ידִי לא תהיה במריחה הזאת". וזוהי פרשנות שלי.

הנושא של חטיפת ילדי העולים עולה שוב בישיבת וועדת הפנים ואיכות הסביבה ביום 22.5.1985. יו"ר הוועדה מר צדוק הזמין את חברי הוועדה הציבורית, והם ציינו:

מר צדוק טען שהוועדה החלה לבדוק כבר בשנת 1966 בין 30-22 מקרים, והתברר שמדובר ב-342 ילדים שנחטפו. הם דרשו הקמת וועדת חקירה ממלכתית כבר בשנת 1966 ו"מכרוּ" להם איזו וועדה חסרת שיניים.

הרב רצון ערוסי, חבר הוועדה הציבורית, נתן משקל לאפשרות שאח יתחתן עם אחותו, ולכן רק מהיבט זה חייבים לגלות את הילדים המאומצים כדי למנוע את גילוי העריות. הוא דרש מוועדת הפנים שתדון בהיבט זה, מכּיוָון שהאימוץ הוא "תפירה מלאכותית" על גב נפשות בני אדם. למעלה מזה: נתגלו ילדים מאומצים שרצו לדעת מה עלה בגורל המשפחות הביולוגיות שלהם מבלי לפגוע בהורים המאמצים כמובן, וּמענֶה לא ניתן גם להם. שלא לדבר על תופעות הניכור של ילדים שנרשמו כילדים טבעיים על שם הוריהם המאמצים.

יגאל יוסף, חבר הוועדה הציבורית מצביע על חוסר אמינות בממצאים ובמסקנות של וועדת שלגי, ושואל: איך זה שהורים מקבלים צו גיוס עבור ילד שטוענים כלפיו שהוא נפטר והורים שנאבקו ולחמו על החזרת ילדיהם קיבלו אותם חזרה למרות תעודות הפטירה שהוצאו להם?

קצין המשטרה נבות, אף הוא מסר עדוּת בוועדת הפנים ואמר, כי לא נמצאה אינדיקציה למעשה פלילי. נעשתה חקירה בארה"ב לגבי 22 הילדים שנעלמו, והחקירה לא הניבה תוצאות.

בישיבת וועדת הפנים (18.11.1985) מבקשת מגנז המדינה לפתוח את החומרים של וועדת הבדיקה בהלול מינקובסקי לעיון לחוקרים, אבל גנז המדינה מסרב.

אתם כבר לא תופתעו: בישיבה בוועדת הפנים מיום 18.11.85 מדברים על האפשרות לקחת בדיקת דנ"א מהמשפחות ו/או האחים של הילדים שנעלמו, אבל לאיש לא אצה הדרך, וכך אגב עד היום. אם זה לא המשך הניסיון לטשטש ראיות, אני לא יודע מה זה טישטוש עקבות.

בשיבת מליאת הכנסת 27.11.1985 ח"כ מרים תעסה גלזר, רן כהן, שמעון שלמה ומנחם פרוש, במסגרת הצעה לסדר יום, מבקשים הקמת וועדת חקירה ממלכתית. בעקבות הצעה לסדר יום של חברי הכנסת, מועברת הבקשה לוועדת הפנים, וביום 31.12.1985 זומן סגן ראש המחלקה במשרד הסעד שטיפל בעולים, והוא מעיד שמשרד הסעד הקים באמצעות ארגוני נשים מוסדות לילדים, ואלה העבירו ילדים לאנשים שביקשו לחפש ילדים באופן לא רשמי, ומי שטיפל היו אלה העובדות הסוציאליות. אביגדור פאר התייחס לעובדה שחלק מהילדים לא נמצאים בארץ, ולפי דעתו האישית באו אורחים רבים מחוץ לארץ, מאמריקה. הם באו לבקר את משרד הסעד, לקחו ילדים ולא פעלו לפי חוק האימוץ. שמות הילדים מצויים במשרדים של ארבעה ארגוני נשים שהקימו את מוסדות הילדים. כאשר ילד הועבר לאימוץ או למקום אחר, לא היה רישום לאן הועבר, משום שהניחו כי ההורה או דודו של הילד לקח אותו. בסך-הכל בדקו האם הילד נמצא או לא.

אביגדור פאר העיד עוד, כי לא היו קריטריונים או הוראה בעניין אימוץ ילדים מטעם משרד הסעד. העובדות הסוציאליות לא עבדו לפי חוק כי לא היה חוק.

יו"ר וועדת הפנים דב שילנסקי דורש וועדת חקירה ממלכתית משום שהוא רואה במה שהתרחש שיא של הפקרות.

ביום 7.1.1986 התכנסה ישיבת וועדת הפנים וסיכמה על המלצה להקמת וועדת חקירה פרלמנטרית, וזו הונחה על שולחן הכנסת ביום 26.2.1986.

במליאת הכנסת מיום 12.12.93 ח"כ רענן כהן ודוד מנע מעלים הצעה לסדר יום שקראה להקמת וועדת חקירה שתיתן מענה להורים ולילדים. השיב להם שר המשפטים פרופ' דוד ליבאי והציע לתת לוועדת שלגי לסיים את מלאכתה.

כתוצאה מן ההצעה לסדר של חברי הכנסת, הדיון עבר לוועדת העלייה והקליטה שהתכנסה ביום 30.5.1994 הוזמנו לדיון השופט שלגי, הוועד הציבורי של עולי תימן, ארגון "שובו בנים" ונציגי משרד הפנים והמשטרה. כתוצאה מהמימצאים של וועדת שלגי והזילזול במשפחות קמה מחאת הרב עוזי משולם שהובילה לעימות חזיתי עם המשטרה .

אם אתם שואלים אותי, הרב עוזי משולם הקים קול זעקה אמיתי, אך צריך לדעת לעבוד מול הממסד, שכן אם הממסד היה יכול לחטוף אלפי ילדים, מה הקושי למעוך את חבורת עוזי משולם? איני בא לשפוט חס וחלילה את הרב משולם ז"ל. כולי כבוד והערכה אליו.

במקביל בישיבת וועדת הפנים והסביבה מיום 26.4.94 לאחר הדים תקשורתיים רבים התכנסה הוועדה בראשות היו"ר מצא לדון בפרשת חטיפת ילדי העולים בנוכחות חברי ועדת שלגי: יגאל יוסף (שכאמור סירב לחתום על דוח הוועדה), נציגי משטרת ישראל ומשרד הפנים וחברי הוועדה הציבורית לגילוי ילדי העולים, השופט שלגי, ד"ר לויטן וח"כ א' גמליאל, כאשר ח"כ מַבּיע את מורת רוחו על כך מעבודת הוועדה שבדקה את גורל הילדים ולא יותר.

במליאת הכנסת ביום 15.6.1994 ח"כ אביגדור קהלני מקיים דיון בצורך להקים וועדת חקירה ממלכתית, ופרופ' ליבאי שהיה שר המשפטים מציע לחכות לדו"ח של וועדת שלגי. בישיבת וועדת הפנים 25.7.1994 מבקש השופט שלגי הארכה נוספת לכתיבת הדוח (סחבת אמרנו?). קמה זעקה בישיבת וועדת הפנים. בסופו של דיון הונּחה במליאת הכנסת ביום 3.8.1994 דרישת וועדת הפנים מממשלת ישראל להקים וועדת חקירה ממלכתית, משום שוועדת שלגי מתמקדת בבירור גורלם של הילדים ולא חוקרת את הפרשה בכללותה.

מסקנות וועדת שלגי הונחו על שולחן הכנסת ביום 20.6.94. הכנסת קראה לממשלה להקים וועדת חקירה ממלכתית ולהביא קץ לחרושת השמועות.

בישיבה המאתיים-ושלושים של הכנסת השלוש-עשרה יום רביעי, ו' בתמוז התשנ"ד (15ביוני 1994) ירושלים, בכנסת, בהצעה לסדר-היום הקמת ועדת חקירה ממלכתית בעניין ילדי תימן, אומר חבר כנסת אביגדור קהלני דברים ברורים. אני מַצּיע להקשיב לדברי חבר כנסת קהלני שהָיה שר המשטרה (כיום שר לביטחון פנים).

הוא אומֵר את הדברים הבאים:

"יצא לי בשנים האחרונות להיתקל במשפחות שאיבדו את ילדיהם, והייתי חסר אונים. רק בשבוע שעבר ראיתי עדויות מצולמות רבות, ולאחרונה מגיעות אלי משפחות רבות ואני שומע בעדות ממקור ראשון איך נלקחו הילדים. התיאור מכלי ראשון איך נלקחו הילדים הוא תיאור מזעזע. יש כמה משפחות שקיבלו צו גיוס. הנעדר גם עולה כמידגם במס הכנסה. הסיפורים האלה אמיתיים.

לפני זמן מה התראיין אדם ברדיו ואמר שהוא מאומץ והוריו מודים שהוא מאומץ, אבל משפחתו היא על שם הורי דהיום. אחרי גיל 18 הוא פתח את הספרים ונוכח לדעת שאין שום מסמך. אמרו לו שהתיקים נשרפו. איך יכול להיות כדבר הזה?

אין לי שום מסקנה מבוססת, אבל התחושה שלי שהייתה מאפיה. לא יכול להיות דבר שכזה. אדם מקבל צו גיוס, אדם מופיע בתעודת הלידה להורים שמודים שהוא לא בנם ואומרים לו שהוא מאומץ, אז איך אאמין לאותם מסמכים, לאותן תעודות פטירה ואישורי קבורה? באפסנאות בצה"ל אתה מקבל חולצה, אתה חותם. איך אני יכול להאמין למסמכים מן השנים 1949/50 שלא חתמו על ניירות של אישור קבורה, שאין שום קבר?" (ע"כ דברי קהלני במליאת הכנסת מיום ...)

בישיבת מליאת הכנסת מיום 14.12.93, מי שחש להעלות את הנושא היה רן כהן ולא חפץ לדון בו משום שיש בו תיבת פנדורה. רן כהן פותח את הדיון:

"זוהי פרשה כואבת, מעיקה, עצובה וקשה.. חשבתי רבות לפני שהעזתי להעלות את הדרישה להקים וועדת חקירה ברמה כזאת. חקירה ממלכתית איננה עניין של יום יום, עלותה למדינה כבדה ...היא חייבת להיות אך ורק בנושא לאומי..כבד ומורכב.. צריך לומר את האמת: נושא זה הוא מסוג הנושאים הקשים שהרשויות, בדרך הטבע ולא מרוע לב, מפחדות לגשת איליו".

בישיבת מליאת הכנסת מיום 14.12.93 ח"כ מ. פורוש: פותח בתפילה מיוחדת שתיקנו יהודי תימן בימים נוראים לאחר שעלו לארץ ישראל:

"אבינו מלכנו אל תאבדנו באורך גולותינו".

ומוסיף: "ילדים נלקחו ממחנות עולים מתוך אמתלה ...ופתאום אמרו להם שהילדים האלה נפטרו ואינם. היכן נקברו? לא ידעו למסור להם.. אחר כך נודע על זיוף מסמכים .. אני קובע זאת מתוך ידיעת הנושא .. מטרתי בהעלאת הנושא .. היא לומר שזהו פשע שחובתנו לכפר עליו לעצמנו ... ולמצוא לו תקנה..

והוא ממשיך:

"שהם לכבוד מדינת ישראל ועם ישראל. אבל הפרשה הזאת של ילדי תימן הנעדרים היא כתם מחפיר עלינו, על כולנו. על אלה שעשו זאת ללא כל ספק, וכן על אלה ששותקים ולא מסעירים את הרוחות עד אשר פרשה זו תקבל את הפירושים הנכונים מה קרה ויתבררו הדברים באופן יסודי. אסור לנו להרפות מנושא זה, כי זה אינו נושא ששייך רק לעבר, אנחנו יכולים לעמוד בפני עובדות שאח ואחות יינשאו. זה דבר שמתמשך דור ודורות. אנחנו צריכים לעקוב אחרי נושאים אלה".

בישיבות מליאת הכנסת מיום30.11.1994 וכן 13.12.1994 וכן 3.1.1994 הונחו הצעות חוק לחקירת פרשת ילדי תימן על-ידי חברי הכנסת יהושוע מצא, רון נחמן, אלעזר זנדברג, דוד מנע ואביגדור קהלני וביום 10/1/1995 עברה הצעת החוק בקריאה שנייה ושלישית.

ח"כ אריה גמליאל פנה מעל דוכן הכנסת ביום 12.7.1995, ודרש מיו"ר וועדת חקירה ממלכתית להישמר מנקיטת עמדה. חבר הכנסת חיים דיין העלה שאילתה במליאת הכנסת 19.7.1995 שבּהּ התריע על דיווח כוזב של גורמים מסוימים המבקשים להשפיע על וועדת החקירה. ח"כ מרינה סולודקין הוסיפה ושאלה האם ישנה הנחייה להימנע מפרסום פרטים בפרשת חטיפת ילדי העולים או נסיונות השתקה מוכוונות מראש על-ידי גורמים מיוחדים?

חבר הכנסת אריה גמליאל מֵציף את נושא חטיפת הילדים בשנות האלפיים. וכך למשל: בישיבת מליאת הכנסת מיום 19.1.2000 אומר חבר הכנסת גמליאל כי הוועדה הנוכחית עושה מלאכתה רמייה, לא מתייחסת לעיקר ומטייחת את נושא חטיפת ילדי עולי תימן ובכלל.

בישיבת מליאת הכנסת מיום 14.3.2001 ח"כ גמליאל לא מרפה ומעלה הצעה לסדר יום בדבר שיתוקה של וועדת החקירה הממלכתית, ובה הוא מאשים את המדינה / ממסד שממשיכים לטייח ולמשוך את הזמן בדיוני סרק, לדבריו וועדת החקירה הממלכתית מועֶלת בתפקידה והוא אף מציע לחקור את ההורים המאמצים.

בישיבת וועדת העלייה והקליטה מיום 7.11.2001 יו"ר הוועדה ח"כ צבי הנדל קורא לממשלה להקים וועדה שיעודהּ לא לחפש אשמים אלא את גורלם והימצאותם, לוועדה יהיה ייצוג של 50% מבני עולי תימן שיומלצו על ידם ו50% נציגי משרדיים ממשלתיים רלוונטיים אשר יהיה להם סיווג ביטחוני גבוה שיאפשר להם גישה לכל החומר החסוי בגנזך המדינה על-מנת להגיע לחקר האמת.

בישיבת וועדת העלייה והקליטה מיום 12.2.2002 ח"כ אריה גמליאל מעדכן את וועדת הקליטה בדבר הצעות חוק וועדות חקירה ומאגר מידע גנטי (היעלמוּת ילדי עולי תימן) התשס"ב 2001, מבלי להבין למה ואיך הצעות של ח"כ אריה גמליאל לא קודמו לשום מקום, מעניין למה. ועוד יותר מוזר, שהוא נפלט מהכנסת.

בישיבת וועדת העלייה והקליטה מיום 14.5.2002 נדרשת הוועדה לתת אישור לצו שיתיר לבני משפחות מדרגה ראשונה או ב"כ לקבל ולעיין בפרוטוקולים של וועדת החקירה הממלכתית, והשאלה היא מה נעשָׂה מאז בנידון. שום דבר. חזרנו לאותה נקודה.

וועדת כֹּהן – קדמי (1995) - וועדת חקירה ממלכתית לעניין היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן מונתה על-ידי נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר שתהיה בראשות השופט יהודה כהן, שפרש לגימלאות חודש בלבד לאחר סיום עבודת וועדת שלגי. כתוצאה מלחץ ציבורי שהלכה ותפסה תאוצה, השופט כהן שהגיע לגבורות משך את הוועדה 4 שנים נוספות ובמקומו מוּנּה השופט קדמי.

מכּיוָון שהמינוי היה רק לילדי עולי תימן, הוגש בג"ץ בנושא, והממשלה הרחיבה את סמכות הוועדה לכל ילדי העולים וסייגה את משך הבדיקה משנת 1948 ועד 1954 .

מטרות הוועדה היו:

• מתן תשובה פרטנית לכל אחד מן הפונים בדבר הממצאים הנוגעים להיעלמותם של ילדי העולים.

• התייחסות לטענות שהועלו בפניה בִּדבַר "חטיפה ממסדית" של ילדי העולים. הוועדה קיבלה למעלה מ-800 תלונות על חטיפות והיעלמוּת של ילדים .

במישור הפרטני: נבדקו 1033 מקרים. לפי דברי וועדת החקירה, 972 תינוקות נפטרו ו-56 נעלמו, ורק 5 תינוקות בלבד נתגלו.

במישור הציבורי: הטענה בדבר חטיפת ממסדית אין בה ממש, ולכן טענה זו נדחתה על-ידי וועדת החקירה הממלכתית מכֹּל וכל.

על זה אמר פרופ בועז סנג'רו בכותרת שהכתיר את מאמרו על ממצאי וועדת החקירה הממלכתית: "באין חשד אין חקירה". ואני מוסיף: "ודי לחכימא ברמיזה".

וועדת החקירה הממלכתית סברה כי לא הובאה בפניה ראָיה המערערת את מהימנות התיעוד של פטירת התינוקות. במאמר מוסגר אני אטען, כי לאחר שהם "הרגו" את מרבית התינוקות, הם מבקשים ראיות המפריכות את התיעוד של תעודות הפטירה. ממתי ההורים צריכים להוכיח כי הילד לא נפטר לאחר שהם "הרגו" את מרביתם באמצעות תעודות פיקטיביות? הנטל הוא על וועדת החקירה להוכיח מה קרה לילדים אחרי שההורים שטחו את תלונותיהם ואת מר ליבם.

ואני שואל: אם הוועדה מציינת שרק 56 נעלמו, היא הנותנת: תנו אתם תשובה ו/או מענה לאן הילדים נעלמו? די בילד אחד כדי להפוך עולמות, ועל 56 אין מענה. האמירה כי הם נמסרו לאימוץ היא שערורייתית בפני עצמה.

אם נחזור לפתיחת ההרצאה ולפסוקים שהקראתי: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו" וכו'. ומי יכל להציע הצעות מסוג זה? רק יהודה. יהודה זה המלכוּת, לא?

חכמים מפרשים את הטקסט המקורי של סיפור יוסף: בגלל זה גלו ישראל והשתעבדו במצרים. שמעתי שהרב יוסף קאפח אמר פעם: "מפני חטאינו גלינו לארצנו".

אחרי שהם כמעט הרגו 1510 ילדים (לפי וועדת מינקובסקי-בהלול 316 ילדים מתו; לפי וועדת שלגי 222 ילדים נפטרו; לפי וועדת החקירה הממלכתית כהן-קדמי 972 תינוקות נפטרו) ובכלל זה את תלונות ההורים והתייחסו להם בצורה מזלזלת ופוגענית, היו חברי-כנסת שהוסיפו חטא על פשע, ואמרו כי אין בטענות ההורים לא צדק ולא אמת, אלא הם ממציאים סיפורים ממוחם הקודח.

כך למשל: במליאת הכנסת מיום 8.8.1968 אמרה ח"כ אסתר רזיאל –נאור (חירות): "נראה לי שקודם יש לקבוע עובדה ראשונית – האם יש מקום לטענה שנעלמו ילדים, או אין. אם יתברר שיש לה מקום, תוכל המשטרה להיכנס לפעולה, אולם כפי שנראה לי אין המשטרה יכולה לעשות זאת כל עוד לא ברור אם הדברים הנשמעים הם עובדות או דמיונות".

וועדת בהלול-מינקובסקי הייתה מורכבת מנציגי משרד המשפטים וממשטרת ישראל, משרדים שהיו מעורבים בכל החטיפות, והיא למעשה וועדה שמונתה לחקור את עצמה. לא?

כדי לדעת מי האשמים והאחראים (ואנחנו יודעים!), לא צריך להיות מאור הגולה בסוגיה זו. צריך רק לענות על כמה שאלות:

1. מי מוסמך להנפיק צו אימוץ – בתי דין ובתי משפט?
2. מי מוסמך להנפיק תעודות פטירה, או אם תרצו: מי מאשר מי הלך לעולמו?
3. מי היה ה"קבלן הַמְבַצֵּעַ"? (עוֹבדוֹת סוציאליות – ארגוני נשים / ויצ"ו הדסה ?)
4. מי הביא את ההורים שלנו למעבּרות העולים?

מה אמרו האחים לאביהם יעקב?

וַיִּקְחוּ, אֶת-כְּתֹנֶת יוֹסֵף; וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים, וַיִּטְבְּלוּ אֶת-הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. (לב). וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, וַיָּבִיאוּ אֶל-אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר-נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא-אִם-לֹא. (לג). וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף.(לד). וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. (לה). וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם.

אסור לנו להתנחם עד שהאחראים יתנו את הדין. ואִם הם הלכו לעולמם יש להוקיע אותם ולהוציאָם מחוץ למחנה, כלומר: להכניס את זה לסֵפר דברי הימים של מדינת ישראל, לעדוּת וּלזיכרון, למַזכֶּרת עָווֹן וָפֶשַׁע.

על אף ולמרות כל הוועדות שציינתי לעיל, עד היום לא נמצא גורם מוסמך, כלו' מִמסדִי - רָשויות חוק וּמִמשָׁל שיתנו מענה להיכן נעלמו הילדים, גם אם זה ילד אחד או אלף ילדים ולא בּכדִי. דל אף ולמרות כל הוועדות שציינתי לעיל, עד היום לא נמצא גורם מוסמך, כלו' מִמסדִי - רָשויות חוק וּמִמשָׁל שיתנו מענה להיכן נעלמו הילדים, גם אם זה ילד אחד או אלף ילדים ולא בּכדִי.