המשנה באבות (פרק ה) אומרת: עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר (במדבר יד): וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים, וְלֹא שָׁמְעוּ, בְּקוֹלִי. הפסוק הזה לקוח מפרשת השבוע "שלח לך" הידועה כפרשת המרגלים. במשנה קודמת כתוב: עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכלם. דומה כי ההקבלה ברורה. הניסיון העשירי של אברהם אבינו היה הקשה מכולם, ניסיון העקדה. שעל כן, לאחריו אומר לו הקב"ה (בראשית כב): עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי. זה בצד החיובי. לכן ממשיכה שם המשנה: להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום. בצד השלילי נמצאים הניסיונות שאנחנו מנסים את הקב"ה.

הניסיון הכי קשה

רש"י מזכיר חלק מהנסיונות ומפנה אותנו למסכת ערכין (טו/א): אמר ר' יהודה עשרה נסיונות ניסו אבותינו להקדוש ברוך הוא; שנים בים ושנים במים שנים במן שנים בשליו אחת בעגל ואחת במדבר פארן. בהמשך בא פירוט טלגרפי שלהם ואודות הניסיון האחרון כתוב: במדבר פארן - כדאיתיה. כלומר, כמסופר במקומו, בפרשת השבוע שלנו. כאמור, הניסיון העשירי של אברהם אבינו היה הקשה מכולם וגם הניסיון העשירי שאנחנו ניסינו את הקב"ה היה הקשה מכולם. שעל כן התגובה שקיבלנו היא החריפה ביותר. אחרי שה' נענה לתפילה של משה וסלח לנו, הוא ממשיך ונשבע: [כב] כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים, הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר; וַיְנַסּוּ אֹתִי, זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים... וְכָל-מְנַאֲצַי, לֹא יִרְאוּהָ.

העשירי יהיה קודש

וצריך להבין מהו הקושי המיוחד כל כך בניסיון העשירי. ובכן בצד החיובי זה ברור, אברהם (וגם יצחק) התבקש לעשות מעשה המנוגד לחלוטין לטבעו, טבע האהבה. הוא עמד בזה בגבורה וברצון ובכך זכה להמשכיות נצחית. ומה המיוחד בניסיון העשירי שניסו אבותינו את הקב"ה? אפשר לומר בפשטות שהמרגלים בדבריהם הכריזו את ההפך הגמור ממה שהכריזו אברהם ויצחק בניסיון שלהם. אברהם ויצחק עמדו בניסיון ובכך העידו בפני כל באי עולם כי "אין עוד מלבדו" כי האלקים הוא השליט הבלעדי ומילוי רצונו הוא תכלית בריאת האדם והנבראים כולם. המרגלים לעומת זאת העדיפו את נטיותיהם האישיות, שבמקרה הזה היו מנוגדות לרצון ה', ובכך הפרידו את עצמם ממנו יתברך.

כשנעלמת הא', האחדות

חז"ל לומדים שהמרגלים לא האמינו ביכולת ה' להגשים את ההבטחה שנתן לאבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. לכאורה הלימוד הוא מהאמירה (יג, לא): לֹא נוּכַל... כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ. כביכול כלפי מעלה אמרו, שהעם היושב בכנען חזק הוא מהקב"ה ואם כך הרי זו כפירה ממש. אבל ברור שזה לא מספיק להסתמך על המלה מִמֶּנּוּ, כדי להסיק שנכשלו בכפירה ר"ל. כי אולי באמת התכוונו שהוא חזק מאתנו. העניין הוא שבהמשך הפרשה אנחנו מקבלים מצוות שנועדו לתקן את חטא המרגלים ומפרטי התיקון נבין מה היה הקילקול. התיקון הראשון (פרק טו): ...כִּי תָבֹאוּ, אֶל-אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר אֲנִי, נֹתֵן לָכֶם. [ג] וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה', עֹלָה אוֹ-זֶבַח... [טז] תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד, יִהְיֶה לָכֶם, וְלַגֵּר, הַגָּר אִתְּכֶם.

האחדות שבתוך הריבוי

קודם כל עליכם לזכור תמיד כי את הארץ אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. כך תמנעו מעצמכם פחדים מיותרים מכל מיני כוחות לכאורה, שעלולים להפריע לכם. חוץ מזה, תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וזה אפשרי רק על יסוד האמונה שהתורה והמשפט ניתנו מרועה אחד. שאין ולעולם גם לא יהיו שני רועים. המצווה השנייה לתיקון חטא המרגלים, מצווה שהיא נצחית גם בגלוי, זו המצווה להפריש חלה: בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. [כ] רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם—חַלָּה, תָּרִימוּ... חלה מפרישים מבצק. בצק עשוי מקמח שמורכב מחלקיקים רבים וכשמערבבים אותם במים מתקבל בצק. כל עוד הקמח בפני עצמו, חלקיקים נפרדים, אין מצוות חלה. הוספת המים יוצרת גוש אחד ואז חייב בחלה.

להישאר מחוברים אל ה-א'

בשתי מצוות אלו הדגש הוא על האחדות. שלא נתבלבל מריבוי הפרטים בעולם, שנזכור תמיד כי הכל בשליטה ובהשגחה צמודה של הבורא יתברך. והרעיון הזה מודגש עוד יותר בהמשך: [כב] וְכִי תִשְׁגּוּ- וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה: אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה', אֶל-מֹשֶׁה. מדובר בשגגה בדיני עבודה זרה וזה נחשב כאילו עברו על כל המצוות ר"ל. והתיקון: וְעָשׂוּ כָל-הָעֵדָה פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'... וּשְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד, לְחַטָּת. זה המקום היחיד שבו קרבן עולה קודם לחטאת וגם המקום היחיד שכתוב חטאת בלי א', לְחַטָּת. ללמד שמה שנעדר כאן ובחטא המרגלים הוא המודעות לנוכחותו של הא', אלופו של עולם. זו החומרה היתרה שבהתחשבות בכוחות חיצוניים והתעלמות מהבורא יתברך, ר"ל.