|
|
עתיד עגום [צילום: סלימאן חאדר/פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
| "הבעיה (של הערבים) היא תרבותית קודם היותה בעיה של עוני, פיתוח או אימפריאליזם. והדת היא לב הבעיה". | |
|
|
|
|
המשורר והוגה הדעות הסורי עלי אחמד סעיד אסבר, הידוע בכינויו אדוניס, עלאווי ממחוז לטקיה שנולד ב-1930 ומתגורר בגלות צרפת מזה כמה עשורים, מבטא בשיריו מחאה על המתרחש בארצו ובעולם הערבי. הוא מפרסם את הרהוריו במדור "מדאראת" (היקפים) בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני.
ב-3 בפברואר 2011 התייחס במדורו בביקורתיות לשליטים הערביים שאוחזים בכס השלטון לכל ימיהם, ובזקנתם הם מעבירים אותו כרכוש פרטי לבניהם (אסד, מובארק,קדאפי ואחרים). אדוניס מהרהר בדבר עתידה העגום של האומה הערבית תחת שלטון אבסולוטי ותוהה: האם הערבים לא זכאים לשלטון דמוקרטי? מאז שכתב את הרהוריו, התחוללו הפיכות והשליטים הערביים האבסולוטיים נפלו, אך מגמת פני הדברים אינה מבשרת שינויים מהותיים ביחס לאופי המשטרים ולשליטת המנהיגים החדשים בעמיהם.
אלה הם השליטים ואלה הם הנתינים:
מצרים הייתה תמיד זקוקה לנילוס אחר.
נילוס שמוצאו אינו מהעננים ממעל,
אלא מבני אדם: מכפות הרגליים והידיים, מהעורקים ומהוורידים.
בחלקת הארץ הערבית היה תמיד מרחק ברור
שהפריד בין השליטים לבין הנתינים.
השליטים הביטו תמיד ממעל על נתיניהם.
כך הוא המצב מימים ימימה.
אם היה הבדל בין שלטון ושלטון, הדבר התבטא ברמה ולא בסוג.
פרט למקרים בודדים, השליטים נכנסים להיסטוריה של העמים
לא כמשחררים או בנאים, אלא כנצלנים ורודנים.
זוהי קללה ששיאה הוא בימים אלה:
השליט תופס ברסן השלטון בשם הדמוקרטיה ומחויבויותיה,
אך אט-אט הוא הופך להיות אויב לה. הוא נשאר בשלטון כאילו היה ביתו,
או הופך אותו לירושה משפחתית לבני ביתו.
כיצד יבנו הערבים שלטון אנושי באמת
שבו לא יהיה הבדל בין השליט לבין הנשלט,
אלא תוך כדי תחרות על חובת העבודה והבניין?
שלטון המקדש את העבודה והיצירה, לא מונופול אנוכי?
זוהי בעייתם הראשונה של הערבים, מאז נוסדה המדינה הערבית הראשונה.
זוהי בעיה חינוכית-אנושית: הכרה באחר השונה,
כיבוד האדם, דעתו ואמונתו, דחיית שלטון היחיד והיאחזות ברבגוניות.
הבעיה היא תרבותית קודם היותה בעיה של עוני, פיתוח או אימפריאליזם.
והדת היא לב הבעיה.
שליטת העריצים במרבית פרקי ההיסטוריה הערבית מחייבת שאלות:
האם זה יותר מדי לבקש שהערבים יהיו משוחררים?
שיתקבצו, ייפרדו, ידברו, יכתבו, יתחתנו, יחיו ויתנועעו בחופשיות?
שחייהם יהיו באותה רמה כמו יתר בני האדם?
אם זהו המצב, האומנם פירוש הדבר שהשליטים רואים בנתיניהם חפצים,
לא בני אדם ולכן אינם זכאים לחופש?
האם הערבים אינם בני אדם, הוי בעלי השררה!
למה אתם מצפים מהאזרחים, חוץ מצרחותיהם בפניכם: לכו לגיהינום?
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
