מסד האגדות

אני מתנתק ברשימה זו מההינתקות, מתנתק מהמשטרה, מתנתק מהמתנחלים, מתנתק מהימין ומהשמאל. רוצה לעסוק באגדות וביצורים קדמונים. ללא חשיבות וללא קדושה ואפילו ללא קסאמים. הבסיסים הראשונים של תרבות האדם.

יסודותיהן של תרבויות גדולות ומפוארות הן אגדות. מטרתן להסביר את הדברים התמוהים בטבע. הרעם והברק היו ביטוי לזעם האלים. את הלבלוב והפריחה יחסו לאֱלפים.

העולם האגדי של אֵלפים, טרולים, לפריקורן ופיות נוצר אצל עמי המערב. אך יצור אחד - הדרקון, נוצר במזרח ובמערב למרות שאין זהות בין דמויות האגדה הנורדית לאגדות המזרח.

עולם האגדות מעורר סקרנות מסויימת אך סקרנותי התעוררה ביתר שאת למראה תגובותיהם של הולנדים מפוכחים ומעשיים ברגע שהזכירו אֱלפים. הם התנהגו כאילו דיברו על קבוצת הכדורגל שלהם.

ככל שהרביתי להתענין בנושא כן הסתבר לי שרבים וחשובים עסקו בו.

סיר ארתור קונן דויל, יוצרו של הבלש שרלוק הולמס צילם אֱלפים במצלמתו ופרסם את צילומיו בספר. ראיתי את הספר ואת הצילומים. מאחר שאין לי ידע רב בצילום נאלצתי להסתפק בדברי מומחים שאותם צילומים אינם אלא תעתועי עדשה ואין להתייחס להם ברצינות.

חבל שהמומחים ביטלו את הצילומים. היה שם פרפר עם פרצוף של ילד. עלה של עץ ועליו יושבת נסיכה עם עטרה לראשה. אך אילו היה ארתור קונן דויל נשאל על כך לבטח היה משיב שככל הנראה היה זה אֵלף ששיגע את המצלמה.

לורד בירון עשה מסע לתוך אנגליה הכפרית וראיין אנשים שונים בעניין האֵלפים. מרביתם האמינו בהם. ראוי לציטוט אותו איכר נזעם שנשאל אם הוא מאמין באלפים והוא השיב: "איך אפשר לצפות שאאמין בהם אחרי כל הצרות שעשו לי?"

בכל צמח שוכן אלף או משפחה של אֵלפים. מי שקרא מסיפוריו של טולקין מכיר עולם אגדי זה מנקודת ראותו. יש אומרים שהאלף כועס כשכורתים את העץ שלו או תולשים את הפרח שלו והוא יכול לגרום נזקים בנקמתו.

(היתכן שה"מזיקים" או "מזיקיה" הנזכרים בתלמוד מתייחסים ליצורים אלה?)

האלפים זעירים ואין רואים אותם. ילדים קטנים עד גיל חמש רואים אותם. כמה פעמים ראיתי ילד שהלך עם הוריו לטייל בפארק ולפתע הסב מבטו לאחור והתבונן בדשא בעניין רב. אך כל שאני ראיתי היה דשא ללא זוחלים, חיפושיות או זבובים ואיני יודע מה משך את עיני הילד.

טוענים שחתולים רואים אותם. בבית שיש בו חתול שבע ומנומנם יכול להיות שלפתע יפקח את עיניו ויעקוב בסקרנות גדולה אחר משהו שאיש אינו רואה.

הטרולים שייכים לסקנדינבים. אלה ענקיים ביחס לאלפים אך עדיין אינם מגיעים לגודל נראה לעין.

הטרולים מגושמים, טפשים ואכזריים. רובם מוצבים בנקודות שמירה חשובות, לפני שערי טירה, או בעליה לגשר מעל מים סוערים. צריך להזהר מהם.

הלפריקונים הם האלפים של האירים. אולי זה השם שניתן להם על-ידי הקלטים.

דורות של ילדים גדלו על אגדות אלו. בבגרותם הוסיפו וחיברו אגדות על הקודמות. כך הגיעו למכשפות הרוכבות על מטאטא ולשליטי עולם במרומי ההרים.

על בסיס זה התפתחה ספרות גדולה ומתוך בסיס כזה נוצרו מסורות וכללי התנהגות.

אך אין בכל אלה דבר שיקשר את תרבויות המזרח לתרבויות המערב מלבד הדרקון. נראה לי שצריך להוציא את הדרקון מתוך מסד האגדות הללו ולהציב אותו בנפרד כאגדה שאינה אגדה.

סיפורים רבים מהלכים אודות יצור זה. הוליווד ניצלה אותו היטב ויצרה סרטי דרקונים לכל טעם. גם באמנות מופיע הדרקון (דרגון) לעתים תכופות. ראיתי העתק של ציור דרקון מהמאה ה-11 - ובכמה מגיני אבירים צוייר דרקון.

האמנות מתארת אותו כרפטיל ענק המסוגל לפלוט אש מנחיריו ומפיו ולעופף. (אם ידוע למישהו מה השם העברי לרפטיל נא להודיע לי)
על-פי סיפורים עתיקים היו מלכים או מנהיגי צבאות ששלטו על דרקון ולפקודתם היה נושף אש על חיילי האויב ושורף אותם חיים.
למה אש? אין לי מושג. הדרקון מתואר כבעל חיים גדול עד כדי כך שבהליכה בלבד יוכל לרמוס גדודי צבא מבלי להזדקק לאש.

אגדות של אבירים מספרות על האביר שהכניע דרקון.

בעיר לוד מצויה כנסיה שנבנתה לפני כשבע מאות שנה על שם סט. ג'ורג'. אותו ג'ורג' היה אביר שהכניע דרקון ואם תלך לבקר בכנסיה זו תראה מעל המשקוף אבן שעליה נחקק הקרב בין האביר והדרקון.

הסינים והיפנים מפורסמים בדרקוני הנייר הצבעוני שמכינים לחגיגות עממיות. אורכו של דרקון סיני כאורך הרחוב כולו. בערב השנה החדשה מציבים דרקוני נייר בכיכרות וברחובות הגדולים, מקשטים אותם בחזיזים וזיקוקים ומיד עם כניסת השנה החדשה מפעילים אותם. העיר כולה סואנת והומה מהפיצוצים והזיקוקים שמטרתם להבריח את הרוחות הרעות המתלוות לשנה החדשה והאנשים מברכים זה את זה בשנה טובה ומפוצצת.

כל זה בימינו. אך כיצד הגיע הדרקון למסורת המזרח והמערב?
בעל חיים שצורתו יכולה להזכיר דרקון הוא דינוזאור. רוב הדינוזאורים היו רפטילים מעופפים, עצומים בגדלם ופיהם אינו גדול מספיק לאכילת כמויות שישביעו אותם. עשרים וארבע שעות רצופות של אכילה לא הספיקו להם. יש אומרים שזו הסיבה האמיתית להיכחדותם. פליאונטולוגים העוסקים בנושא זה אומרים שכל הציפרים של ימינו הן צאצאי הדינוזאורים שנכחדו לפני כחמישים מיליון שנים.

גיאולוגים ופליאונטולוגים נוהגים לדבר על עשרות מיליוני שנים. כשמנסים לברר איך עשו את חשבון המיליונים הם משיבים שמאובנים של בעלי חיים נוצרים לאט. אם מוצאים אותם בשכבת סלע שמעליה שבע שכבות נוספות יש לחשב כמה זמן עבר מאז נוצרו השכבות הללו מעל אותם בעלי חיים ואז אנו יודעים לפני כמה זמן חיו.

יש כאן מקום לאריתמטיקה מרובה ולסברות ותזות. מחקר השוואתי ואנליזות כימיות. עבודות מאסטר ודוקטורטים, קצבות מחקר נדיבות ממכונים ברחבי העולם, טיולים במדבריות ובהרי תבל, ועידות במלונות פאר והתכנסויות בעולם כולו.

וככל שמרחיקים את העדות כן גובר הבלבול וכבודו של החוקר עולה לשחקים.

במאמר מוסגר אציין כאן שיהודי מאמין אינו מקבל את דברי החוקרים באשר למיליוני השנים ולדעתי פקפוקו מוצדק לחלוטין.
לפני כשלושים וחמש שנה נחשפו בישוב בית זית טביעות רגלים מאובנות של בעל חיים פרה היסטורי. הטביעות התגלו בסלע גיר קשה וחלק. ההנחה היא שבעת שאותו בעל חיים הטביע את כפות רגליו כאן לא היה זה סלע אלא עיסה רכה. בוץ שהתייבש והתקשה ברבות השנים עד שנעשה סלע. סלעי הגיר מהסוג הזה נוצרו לפני למעלה מחמש מיליון שנים.

כשנודע הגילוי הלכתי אף אני לראותו ואכן המראה מרשים. הטביעות הן של כפות רגלי ציפור גדולה. לציפרים יש שלוש אצבעות וגודל האצבעות בסלע היה מרשים.

כיום אני חי בקיבוץ שבחצרו מסתובבים כמה טווסים. יש להם כפות רגליים משולשי אצבעות וכשאני רואה את טביעותיהן באדמה חולית אני נוכח שאצבעות הטווסים בימינו גדולות מאצבעות אותה ציפור קדמונית בבית זית.

לא עבר זמן רב מאז הגילוי בבית זית ובעיתונים התפרסמה ידיעה כי באחד הקרחונים בסיביר התגלתה ממוטה קפואה. לאחר מכן גם הופיעה תמונה של הממוטה הקפואה ולצידה אחד החוקרים שנראה קטן מאוד בהשוואה אליה.

הממוטה היא בעל חיים פרהיסטורי שהתקיים באותה תקופה בה התקיימו הדינוזאורים. זאת כבר נקבע בבירור על-פי ממצאים מהמקומות בהם נתגלו עצמות דינוזאורים. מכאן שאם הדינוזאורים נכחדו לפני חמישים מיליוני שנים סביר להניח שגם הממוטות נכחדו ואותה תגלית בסיביר תשבש ככל הנראה את כל התיאוריות הקיימות.
באותם ימים עדיין היה מסך הברזל סגור וכל המתרחש מעברו הסובייטי נשמר בסוד. איש לא ידע למסור פרטים על מחקר הממוטות ב-ס.ס.ס.ר. עד שהמסך הורם עם ההתפרקות של בריה"מ.

בדרך מקרה נודע לי מעט על תוצאות מחקר הממוטה והתברר שגילה הוא כעשרת אלפים שנה. את חמישים מיליוני השנים השאירו החוקרים הסובייטיים לאמריקנים.

מתוצאה זו יכולים אנו ללמוד למשל שלפני עשרת אלפים שנה היתה סיביר ג'ונגל. מזג האוויר השתנה מאוד בתקופה "קצרה" ואולי כל הבהלה שמנסים לעורר בעניין התחממות כדור הארץ אינה מוצדקת?

לפני כשנה צפיתי בתוכנית טלוויזיה אודות הדינוזאורים ובתוכנית זו דיברו גדולי החוקרים והמומחים. אחד מהם סיפר שנסע לארץ אפריקנית ובה הראו לו ילידי המקום שלד מאובן של דינוזאור. הם אף כינו את השלד בשם "אל-ג'אבר". ג'אבר בערבית פירושו ענק.

בשבוע שעבר הופיעה עוד כתבה טלוויזיונית בדבר חשיפת דינוזאור מאובן בן ששת אלפים שנה בוונצואלה.

המיליונים הרבים של הפליאונטולוגים נעשו מיותרים בונצואלה.
הארכיאולוגים העוסקים בתולדות האדם מעריכים שלפני כעשרת אלפים שנה הופיע היצור האנושי על-פני האדמה. מאובנים עתיקים יותר היו יצורים דמויי אדם. עד היום קיימים יצורים כאלה.

לאדם וכן לבעלי חיים מרובים יש תכונה הנקראת זכרון קולקטיבי. הכוונה אינה לקולקטיב אלא לקולקציה. דהיינו זכרון אספני.
אלפי פרטים מצטברים בתת התודעה האנושית ועוברים בירושה מדור לדור עם הגנים שלנו שבהם מצוייה כל האינפורמציה הזו.

יכול להיות מצב שאדם "יזהה" חיה או תופעה שמעולם לא נתקל בה קודם לכן רק משום שבתת תודעתו היא שמורה כחלק מהאוסף שקיבל בירושה.

הדרקון שאגדות עוטפות אותו ושהופיע בהרבה עבודות אמנות הינו דינוזאור שאבותינו הקדמונים ראו במו עיניהם וצברו אותו בזכרונם.

זו איפוא הסיבה שהדרקון מופיע במזרח ובמערב כאחד ואינו משתייך לאותו עולם אגדי המהווה מסד לתרבויות עולם.