|
|
שולי רנד. אבל על מות הוריו[צילום: יח"צ]
|
|
|
|
|
החיים מקבצים אותנו בנעורינו, מקרבים אותנו בבגרותנו, נלווים לצוותא ולדיבוק חברים המיטיבים עימנו בשנות יצירתנו, אבל מעט מעט, הם מפזרים אותנו בזקנתנו עד שאנו רואים בעינינו איך אנחנו מתים לבד ונשארים לבדנו לספוד לנו. אל יקראו שורות אלה עולי הימים, האנשים והנשים הצעירים החותרים במלא אונם אל תוך האוקיינוס של מחרם מוקפים תמיד רעים החותרים עימהם. אל יידעו מה שאני יודע יום יום מחדש. הם לא יוכו עצבת. היא לא תפגע בהם כי הם לא יכולים להעלות על הדעת מה שאני מספר בזה. הם לא עלולים להיוואש. כי הדקדוק של דבריי איננו הדקדוק שהם מאייתים בו את חייהם. אבל הם עלולים לנוד לי. לרחם. להצטער על מה שקורא לי ולכשכמותי. מי יכול לשאת אשמה כזאת.
עכשיו גם יעקב רנד נפטר לבית עולמו לבד. היינו קרובים. עוד למן הימים בהם היה מדריך נוער במקווה ישראל, ונסע באוטובוסים ביום חופשי להשלים את ההשכלה שהמלחמה הגדולה ניפצה לו בפרצוף הנער שלו. בפריז, שם היה שליח בני עקיבא ושם עשינו יחדיו במחנות הקיץ ובסמינריונים התורניים בהם הפרחנו בקרב הצעירים והצעירות את פרחי הציונות והתורה והעבודה. והיו שם פול רויטמן, שכבר איננו, ויוסקה שהלך, ויהושוע דיאמנט שנפל, צוותה צנועה מהודרת בלי הדר, מאירה בלי להקרין. יעקב היה במיטבו כשנשא קולו בשירת העיירות השרופות, היה לו חיוך בשירו שהיה חידה, גם הודיה, גם רינה, גם קינה. היה מפטיר לאחר השיר שריתק את כל החבורה לשמוע ולהאזין ולהפנים את הניגון שבתוך הצליל בדיחה יהודית ותיקה וצוחק מלא פיו בחדווה מדבקת. החיים בכו וצחקו.
ערב, לאחר שהחניכים פרשו או לא פרשו מי יודע, היינו יושבים הוא ובלהה ומשוחחים, היא חכמה נבונה שקולה מדודה, הוא שובב גם בכובד הראש בו טיפח בקרבו את תורות החינוך עליהן שקד בסורבון. ראיתיו וראיתיה באבלם הכבד במות עליהם בנם, שהיה צעיר עילוי בתורה ובדרך ארץ, שמחלה שנוחתת ממה שנשאר בטרם יאמר אלוהים יהי אור הכריעה אותו. הם ידעו אבל באצילות. לא בהשלמה. בבינה.
בימים בהם כיהנתי בראש נציגות ישראל במונטראול הגיע יעקב הוא ובלהה לשבתון בעיר ועשו בה גם בקהילה היהודית שאהבה אותם אהבת נפש. הוא ידע לקרב מפני שהיה כה נוח להיות מקורב ובלהה עימו.
בשובו נקרא לאקדמיה בה עשה כראש בית הספר לחינוך בבר-אילן והרביץ תורה בכינוסים בכל הארץ. אז גם חבר ללאחי בילהה ראובן פויירשטיין ועמל עימו יד ביד במכון.גם ראובן גם הוא ובלהה ידעו עד מה נפש ילד או ילדה שבאו לעולם שונים מילדי רוב העולם קוראים שיאהבום כמו שהם ויכינו להם מחר הפתוח לפני כל נברא בצלם וחברו יחדיו לעשות תיקון בעולם. הייתי שם שנים אחדות עימהם. יעקב נשא את סיפור חייו בליבו. הוא לא החצין דבר מפנימיותו גם לא הסתיר דבר. חי את סיפור החיים שעיצב אותו ושהוא כתב כל יום ויום מימי היותו. כשזכה להיות מוכתר בפרס ישראל, כתב עוד שורה בספר שכולו אותיות קטנות בסיפור מעשה גדול.
ואז באו הימים המרחקים. המבודדים. האורבים לבדידות ולפתע שמעתי, רחוק, כי יעקב מת, ועודי שומע כבר אני שומע כי גם בלהה מתה. שניהם יחד לבד. ואני אומר לי כי העולם איננו יודע עד מה הוא חסר את האנשים האלה שאינם נדמים עליו כחסרים כי העולם רץ אל הקדמה מיוזע תכיפות שאינה יודעת לרגוע ואיננו עוצר ליד המתים אבל הוא חסר כי הם אינם ורק כל עוד אנחנו כאן הם נזכרים, ועד מתי נהיה כאן.
מר לי על יעקב ובלהה. אינני סופד להם. אני בוכה ועיניי יבשו.
