החינוך בישראל - לאן

השיח הציבורי בישראל בשבועות האחרונים עוסק באופן נרחב בשאלות החינוך, והערכות המערכת הציבורית לקראת שנת-הלימודים הבאה, העומדת בפתח. מי שעוקב אחרי הדברים, מתרשם לעיתים קרובות שהעובדה שהקיץ עומד להסתיים ושנת לימודים חדשה עומדת בפתח, מגיע לרבים מאוד בציבור כהפתעה. לפתע, כביכול הם נצבים בפני כל השאלות הקשות לצד הצורך להיערך ולהתארגן לקראת סיום החופש הגדול. מצד אחד נדרש לארגן את המשפחה והתלמידים ומצד שני את מערכת החינוך הציבורית על תוכניותיה ומהלכיה, שמתחילים להתפרסם בתכיפות וברמת פירוט גבוהה. "הפתאומיות" המוזרה הזו מפעילה לחץ על רבים וגוררת שאלות וביקורות, שבחלקן הן טבעיות ומובנות ובחלקן הן תולדת "ההפתעה", כביכול.

אגב, דבר דומה קורה גם ערב סיום שנת לימודים, לקראת היציאה לחופש הגדול, בשל הצורך להכין מענה לחופשה ממושכת למדי של הילדים, שבה האחריות הישירה למעשיהם במשך כל שעות היום נופלת על ההורים, בעוד אצלם מרביתם סדרי העבודה אינם משתנים (למעט אצל מי שיכול או תכנן מראש לצאת לחופשה שחופפת לפחות חלק מחופשת הילדים). מסתבר, שגם בחיים הפרטיים, תכנון מראש הוא מתודולוגיה עדיפה על פתרונות מאולתרים ומלחיצים. הואיל ואיננו מפנימים את הלקח, אנו גם חוזרים על השגיאות. ראוי, אפוא, לומר ולהדגיש שהבעיה כאן היא בראש וראשונה של האזרחים ולא של הממשלה.

מערכת החינוך בישראל היא מערכת ענקית בממדים מקומיים, הכוללת כ-180,000 מורים, וכ-2.2 מיליון תלמידים - גדולה מצה"ל. תקציב מערכת החינוך לשנת 2017 שאושר בממשלה, הוא כ-51 מיליארד שקל, שני בגודלו רק לתקציב הביטחון הלאומי. פעילות כל מערכת ממשלתית או ציבורית שאינה התנדבותית נטו, היא פונקציה של גודל התקציב ואופן חלוקתו. דברים אלה, להוותנו, שנה אחרי שנה, אינם ידועים עד תומם במועד פתיחת שנת הלימודים. עיקריהם נקבעים בדיוני התקציב בקיץ הקודם לפתיחתה ועיקרים אלה מובלעים

מסגרת התקציב

נקודה קריטית בנתוני התקציב, שאינה גלויה לעיני כל, היא מידת הגמישות המובנית בו, כלומר: נתח התקציב שאיננו משועבד מראש ליעדים קשיחים, כגון שכר עבודה. רק מעטים ערים לכך שחרף גודלו של התקציב, כ-10% בלבד ממנו הינם B>תקציב חופשי, שמשרד החינוך יכול לתמרן עמו כרצונו לפי סדר עדיפויות שהוא קובע או לפי צרכי השעה. לכן, מי שסבור שלאחר אישור מסגרת התקציב בממשלה (המצב הנוכחי), ניתן יהיה לעשות מהפכים בגודלו או בחלוקתו הפנימית - טועה. שינוי משמעותי בתקציב בגודל כזה, הוא שינוי במדיניות הלאומית הכוללת וחייב הכנה מוקדמת ומדוקדקת. אם רוצים לנהל מאבק, יש לעשותו מוקדם יותר, וחמור בעיני הדבר שוועד ההורים הארצי ואירגוני המורים בשילוב עם ארגונים חברתיים שעניינם החינוך בישראל, אינם מטפלים בו באינטנסיביות במשך כל השנה. ללא הכנות אלה ואחרות, רק לשר חינוך "משוגע" לדבר, חזק פוליטית וניתמך על-ידי ראש-הממשלה, יש סיכוי לשינוי ממשי של השגרה, שהוא תנאי הכרחי חיוני לשינויי כיוון מהותיים.

גם השנה נסב עקר הדיון על נקודות מסוימות בתוכנית העבודה הכוללת ובהן שינויים בתוכניות לימודי הליבה, תגבור לימודי המתמטיקה והאנגלית, היקף בחינות הבגרות ונושאיהן, דרכי הערכת הישגים לימודיים, לימודים עיוניים, מקצועיים או משולבים, רלוונטיות הלימודים לחיים ה"מודרניים" וכ"ב. מאידך-גיסא, מיעט הדיון לעסוק בתמונה הכוללת של החינוך בישראל ובכלל זה שאלות-יסוד כגון: חינוך למה? חינוך על-פי מה? מה ההבדל בין לימוד לחינוך בעידן הנוכחי ובדור הבא? האם החינוך מכוון לפרט, לחברה או לשניהם? מה אנו שואפים להשיג בחינוך או בהוראה וכיצד נחולל זאת בתנאים ובאילוצים הקיימים? מי אחראי לנושא ההוראה ולנושא החינוך במערכת הציבורית? ועוד. חינוך והוראה (להלן: "החינוך") הם תהליכים מתמשכים. בית-הספר הוא המסגרת שבה אנו מחוללים את עיקרי התהליכים אבל הוא לא השחקן היחיד בהם. אם כך, מה תפקידו של כל אחד ממשתתפיו - תלמידים, מורים, הורים ומערכת החינוך - בתהליך הכולל; מה צריכים להיות יחסי הגומלין ביניהם? כאמור, חלק מהשאלות נשאלות בכל שנה מחדש, אבל הן נשאלות כשאלות "בדידות" ועומדות לעצמן, ולא כנגזרת מהתהליך הכולל.

במקרים אחדים נתפסים הלימודים כהקניית ידע מקצועי, ובמקרים אחרים בראש וראשונה כהכשרת היחיד להשתלבות בחברה בעתיד; מה המשמעות של השתלבות בחברה?! האם זהו ידע, האם תרבות, נימוס, שמירת החוק, השתלבות וסולידריות חברתית-לאומית או אחרת, וכו'. שאלות אלה הן קריטיות משום שמהן אמורה להיגזר תוכנית העבודה השנתית והרב-שנתית של מערכת החינוך כולה, עד לאקדמיה ועד בכלל. הואיל ומדובר בתהליכים ארוכי-טווח, נודעת חשיבות עצומה לאינטגרציה ולהמשכיות התהליכים בכל מסלולי ההכשרה של אזרחי המחר. לדעתי, לוקה המערכת כיום בהעדר כיוון ברור ואחדות המעשה. מקור הדברים הוא בחילופי-גברי תכופים בדרג המנהל של משרד החינוך, בניגודי השקפות באקדמיה בין אסכולות שונות ובחוסר הסכמה פוליטית לגבי הכיוון והתכנים. חוסר ההסכמה הפוליטית הוא מכשלה יסודית, ואני רואה במערכת החינוך את אחד הגורמים שיאתגר את המדינה להתפנות ולענות בכלים הפוליטיים על שאלות-היסוד הקיומיות. לאחר שהמדינה תעשה את שלה, יקל לשלב זאת במערכת החינוך.

השכלה גבוהה

שאלות מרכזיות החסרות פתרון כאמור לעיל הן: א. מהם ערכי-הליבה הלאומיים-חברתיים של מדינת-ישראל, ומהו תפקידה של ההוראה בשימור והנחלה של ערכים אלה? במילים אחרות: כיצד אמורה מדינה יהודית להנחיל את ערכיה היהודיים לדורות הבאים, בהינתן שהיא שואפת להיות גם דמוקרטית ועל אזרחיה נמנים גם מי שאינם יהודים? ב. מהו ההבדל בין מקצועות הלימוד שהם חובה במערכת החינוך הלאומית, לבין מקצועות רשות, וכיצד תטופל כל אחת מהקבוצות במערכת ההוראה הלאומית? ג. מהם התוצרים להם אנו מצפים בכל אחת מהקבוצות הנ"ל, וכיצד נמדוד או נעריך עמידה בהישגים לגבי כל אחת מהם? האם מדידות ה- OECD משרתות את המטרות שקבענו או שהן בסה"כ "מטרד" ונטל מיותר? ² ד. האם יש דרך לחבר בין המטרות הנ"ל לבין הפיצול לזרמים הקיים במערכת החינוך הלאומית? אם קיימת דרך כזו, עד מתי יש להמשיך את המצב הקיים ומדוע? (אם אין דרך כזו, יש להגיע להכרעה לאומית - רצוי בדרך ההידברות והפשרות - על ביטול מודרג של הפיצול לשם מזעור נזקיו). ה. ישראל ויהדות העולם: כיצד ממשיכים יחד ומהו הכוון המשותף? סוגיות אלה יונקות מהעבר ומהתרבות היהודית, מתרבויות אחרות, מהחזון הציוני ומהצרכים הלאומיים השוטפים. לפיכך, הן קשורות קשר הדוק לכל לימודי הליבה ומשתלבות בהם. שאלות אלה אינן שאלות במקצוע האזרחות, הן שאלות רב-תחומיות.

תחום בו חוזרת המערכת ומתלבטת חדשים לבקרים, כיום יותר מבעבר, הוא משקלה של ההשכלה (גבוהה, מקצועית וכו') בהכנת התלמיד לחייו בעתיד. אם בעבר סברו רבים שהשכלה גבוהה פותרת את הבעיה, כיום ברור שאין זה כך. השכלה גבוהה ברמת תואר ראשון היא תנאי-סף ולרוב בלתי מספיק. כ"כ, לא כל תואר ראשון מזכה את בעליו באותה נקודת זינוק לעתיד, כאשר ראיית העתיד ממוקדת ביכולת ההשתכרות ובהבטחת רמת חיים נאותה (מה זה נאותה?). מי שסבור שהחינוך לבדו יפתור את בעיות התעסוקה ורמת החיים בדור או בדורות הבאים - טועה. להשכלה היה משקל מכריע כאשר בעלי השכלה גבוהה היו "מיצרך נדיר" באוכלוסייה. כאשר השכלה היא נחלת כולם, אופי ההשכלה, השתלמות מתמדת (עידכון ואקטואליזציה של הידע) ותכונות נוספות, הופכים לקריטיים. צמצום פערים אינו רק שאלת ההשכלה, שליטה בשפה וכו', הוא דורש שינויים מבניים מפליגים במשק ופיזור רחב של הפעילות העסקית.

בעולם שבו נשחק המעמד הבינוני ³, משום שהעושר הלאומי מצטבר בידיהם של מעטים (העשירון העליון ולפעמים גם העשירון התשיעי), משתנים וישתנו מבנה המשק ושוק העבודה, וצריך להיות מוכן לכך גם עם תוכניות הלימודים וההכשרה. התעשרות מהירה הייתה ממוקדת בעבר בהנעת מערכות ייצור גדולות וזולות ובמינוף ידע טכנולוגי וניהולי לשם מקסום הרווח הפיננסי. חלוקת העושר הלאומי הנובע מצמיחה כלכלית, התבססה על משק עתיר טכנולוגיה, העסקת מספרים גדולים של עובדים ברמות הכשרה שונות ומכאן גם ברמות שכר שונות. השכלה היוותה במערכת זו את אחד המנופים שאפשרו ליחיד לשנות את מיצובו בהירארכיה החברתית, לצד יזָמות עסקית, השתייכות חברתית או פעילות בורסאית. המשק העכשווי הינו עתיר ידע ויזמות פיתוח טכנולוגי, ומנגנון ההתעשרות המהירה מתקיים בעיקר בעולם הסטארט-אפים והמניפולציות הפיננסיות. האם חוקי משחק ויעדי הכשרה שהיו נכונים בעבר, נכונים עדיין גם לעידן זה ולעידן הרובוטיקה שבשער? - אני נוטה לפקפק בכך.

חינוך מחדש

העולם המודרני מתאפיין בשינויים מהירים בתנאי השוק, בסל המוצרים ובאופנות הקשורות בהם; תופעות אלה ימשכו גם בעתיד הנראה לעין ואף יגברו. התוצאה של מגמות אלה תהיה המשך האצת התייקרותם של "מוצרי יסוד" ומוצרים עכשוויים - דוגמת הסמארט-פונים ודומיהם מזה, והמזון והשירותים האישיים מזה. התייקרות זו אינה נובעת ממציאות כלכלית פיננסית, אלא מפסיכולוגיית ההמונים ומגידול ביקושים בגלל דמוגרפיה תופחת ⁴. שינויים יסודיים במנגנון חלוקת העושר הלאומי, יחייב שינויים באופי התעסוקה, במספרי המועסקים, במבנה של "משרה טיפוסית" בכל ענף משקי ובתנאי-הכניסה הדרושים להשתלבות בעולם זה. להערכתי, דברים אלה אינם משתקפים עדיין במידה מספקת בתוכניות הלימודים והכשרת הדור הצעיר. דומה שהדור הצעיר סבור שחייו עומדים להתנהל דרך משקפי מציאות מדומיינת - הוא טועה. הצורך להעמידו על טעותו, הוא חלק חשוב בחינוך "החדש" ⁵. במציאות של פערים גדולים בשל תנאי-התחלה בעלי שונות רחבה, חיוני מאמץ לאומי מזורז וממוקד לסגירת הפערים, במקום ב-3-2 דורות כבעבר, בדור אחד! הלכידות הלאומית מחייבת זאת.

מאמץ מרוכז מסוג זה, משמעותו הקצאה דיפרנציאלית של משאבים וזו לא תהיה אפקטיבית אם תנוהל במסלול ביורוקרטי אחד: ממשרד החינוך ומטה. הקצאה אפקטיבית חייבת להיות מנוהלת במגע ישיר עם הצרכים - כלומר, מתן המשאבים נעשה ישירות לשם השגת יעדים קונקרטיים בכל אחת מרמות המערכת המשתתפת בתהליך החינוכי: הבית (היכולת המשפחתית) ביה"ס, העיר או הישוב ורק מעליהם ברמת המדינה. לשם כך נחוצה פרשנות עדכנית של משמעותו הכלכלית של חוק חינוך חינם: הקצאה ישירה לחינוך במסגרת מדיניות לאומית כוללת ומבוקרת תוכר כהוצאה פטורה ממס באופן חלקי או מלא (פונקציה דיפרנציאלית של רמת ההכנסה), במקום האופן המתקיים כיום --- מיסים --- אוצר --- תקציב --- רשות מקומית --- כלל הילדים ⁶. בכל מקרה, אם אנו רוצים שינויים של ממש ובהקדם, חוק חינוך חינם אינו יכול לחול על כל הנושאים במקביל ולמן הרגע הראשון שבו הופכת מסכת השינויים לתוכנית לאומית כוללת. אולם, את המשאבים הנוספים לביצוע מואץ של תוכנית לאומית יצטרכו לתרום האזרחים, ויש להבטיח שכל התרומה הייעודית, תשרת את המטרות המוצהרות. זאת ניתן יהיה להשיג, אם כי לא בנקל, בשיטה המתוארת לעיל.

שלושת הגורמים הקריטיים לטיוב תהליך החינוך הם: מוטיבציה של התלמידים, רמת המורים והמשמעת בבתי-הספר. מהפך באלה יביא לטיוב המערכת כולה. הגישה הנ"ל מציעה פתרון אפקטיבי גם ליצירת מהפך זה. מלבד העניין הפיננסי, ישונו גם שיטות הלימוד ותנאי הלימוד, כחלק מההקצאה הישירה הנ"ל, ויכללו שימוש אינטנסיבי יותר בלמידה מקוונת-מודרכת, סימולציות, פרויקטים, ופתרון בעיות בצוותי-עבודה; שהרי כך עובד גם "העולם האמתי"; אגב, גם אנגלית אפשר ללמוד כך...