המושך בעט ובצבע

ראיתי אותו מעשן בשרשרת על גדות הסלע בבת-ים. מכבה סיגריה ומדליק אחרת במקומה. כמו נרקומן איבריו רטטו. מן עצב כזה ניבט מעיניו כאשר השליך את הבדל הכבוי למים. "למה?" שמעתי אותו ממלמל: "למה? למה דווקא אני חייב להתאהב דווקא באישה נשואה? למה דווקא אני? איך אני מסתגף בביתי בצל טיוטות כתבי, משליך יהבי על כל מה שמעצבן ומרגיז אותי ודווקא אני נופל כמו אידיוט מטופש לסיפור שלא יכול לצאת ממנו דבר. אני שבורא תרחישים בסיפורי, נותן חיים לדמויות שלי להוביל אותי, הקורא המושבע שלהן אל מרכז העלילה ושם מתאהב בהן עד כלות. איך זה קרה לי? איך לא שמתי לב?"

נעמדתי מולו ומעיניו נשקף כאב נורא. הסטתי מבטי ממנו והצמרמורת אחזה באיברי. ישבתי על גדות הסלע. הוא עדיין עמד והשליך כמטחווי קשת את יהבו על המים. טבעת של בדלי סיגריות שטה במים חונקת כמו צבת. קצפן של האדוות נשבר בשובר הגלים. הבטתי לשמים ענני דרקון עטפוני מכל עבר. לא יאומן איך השמים מזדהים עם סיפורו של האיש הגבוה שהסתגר בכאבו לא איפשר לי לגעת במפתח לבו. הים עטף את שתיקותיו. הוא התיישב לידי. ניחוח האפטרשייב נמהל בריח הסיגריות ובריח המלוח שעלה מן הים.ידו אחזה בכף ידי. הרגשתי איך לבי הולם. הסערה במגעו החשמלי הבעירה בי אש. הבטתי אל המים נלחמת ברגשותי. בחרתי בשתיקה והוא בחר במלל.

"לא יכול לחיות כך, אני נוסע...", הרוח הסיטה את בלוריתו. עיניו בהו במים כמו בהשתקפות ניבטו אלי פניו המיוסרים. "אני נוסע לשכוח את לידיה. לא רוצה שתתערבי בסיפור הזה. אין לו סיכוי מכל כיוון. דווקא התאהבתי עד כלות בחברה הכי טובה שלך, אחותי הקטנה. איך לא שעיתי לאזהרותייך. אני טיפש גמור. אידיוט כזה ששם קצוץ על הכל ואז אוכל אותה בגדול. מה לא היה בסיפור האהבה הזה. היו בו שיחות רומנטיות בין זריחה לשקיעה. היו בו ארוחות צהריים עסקיות בפריז, קפריסין ובטורינו. אני אוהב כל כך את לידיה. הלב שלי מתפוצץ. כל מקום בארץ הקטנה שלנו מזכיר לי אותה. אני רואה את עיניה הצוחקות זורחות בעיני... איך אני ממשיך מכאן אחותי? איך?".

"אתה בורח?", הוא הביט בי. נושך את שפתיו.

"אולי, אני בורח מעצמי. מרגשותי. אולי אני לא יודע להתמודד. יש לי בעיה עם שברון לב. איך אני מרגיש אליה אהבה גדולה והיא קמה ונוסעת עם בעלה אל שליחות מחורבנת בשבדיה. המרחק הזה קורע אותי. אני מרגיש כמו סמרטוט שסוחטים אותו וסוחטים אותו והוא לא רך וגמיש. אני מרגיש כבוי כמו אבן. אין לי שליטה על רגשותי."

הוא השליך אבן על המים שהפלופ שלה ניתז מכל עבר. אני הולך הביתה לארוז. נתראה בערב.", אמר ולא יסף. מנגד עקבה בעיניה אישה בשנות הארבעים לחייה. שערותיה הערמוניות היו קלועות בשתי צמות על ראשה. ברגע שהתרחק היא קרבה אלי. קול תיפוף עקביה נשמע היטב על שביל החצץ. מעיניה הכחולות נשקף הים. הדמעות טיהרו את כאבה. "ראיתי את גידי מתרחק. רק כך אזרתי אומץ לצאת מהמכונית ולתת לך את המכתב הזה עבורו. בבקשה אל תשפטי אותי. אני אוהבת את גידי בכל לבי. בזכותו אני מרגישה חיה."

"לידיה, למה היית צריכה להתאהב באחי? ידעת, שהוא כבר סבל פעם אחת ואיבד בתאונת דרכים את אשתו ושתי בנותיו. איך נתת לסיפור ביניכם להתפתח? מה יעשה אחי עם גודש הרגשות שהוא חש אליך? למה לא חשבת עליו? תראי מה הוא עובר עכשיו? הייסורים שלו מבריחים אותו מהמשפחה. מה יוצא לשניכם שאתם בורחים זה מזו? למה אתם לא מתמודדים עם הכאב הפרטי שלכם? למה לערב אותי בסיפור הזה, אם אף אחד מכם לא מעוניין לשמוע את דעתי?"

"זה לא כמו שאת חושבת. אני אוהבת את גידי וגם אוהבת את שלומי. אני צריכה לעבור בדיקות מסובכות ואז אם הכל יהיה בסדר. אחזור." היא הפקידה בידי מכתב והלכה לדרכה. שמלתה מתנפנפת ברוח וחמוקי גופה מציצים לכל עבר. עמידתה איתנה ואופן הילוכה אומר שירה. מבטי הגברים על חוף הים ליוו אותה במבטם והיא לא ראתה איש בהולכה בסערת רגשותיה.

כשהמכתב הוכנס אל תיקי שמעתי את צריחת השחפים מלווה אותי. הלכתי מקפצת בין סלע לסלע במועקה גדולה שנאחזה לה במחשבותי. הלוואי ויכולתי לקחת מאחי את הכאב המייסר. פעם מישהו אמר לי, שאהבה זה דבר כואב. עד שאתה לא מתנסה בה אתה לא יודע וקל וחומר כשהיא לא ניתנת למימוש. שמתי אוזניות על אזני ושמעתי את only yesterday ששרה קרן קרפנטר. המוסיקה לקחה אותי אל צליליה החובקים. הלוואי ותיקח את אחי ותחבק אותו באהבה שהוא זקוק לה. אף אחד מהם לא רצה להגיד לי במה מדובר. כל אחד טמן את הסוד בחובו מתייסר עם כאבו. רק שאני הפכתי להיות מתווכת רגשות בין שניהם.

תריסי העץ בביתו רחב הידיים של אחי נפערו לרווחה ושמש שובבה האירה את חדרי הבית. על קירות האבן נתלו עבודותיו הטובות ביותר. אחי מוכשר מאוד בציור. מצייר בכל מיני סגנונות מטכניקת טמפרה ועד לטכניקת שמן ואקריליק. תערוכותיו חובקות עולם. יש לו גם פטרון תומך המשלח אותו אל שועי-עולם והוא מצייר עבורם מדיוקנאות ועד לציורי נוף מדהימים. כך הוא מתעד את החיים באחוזותיהם.

על המיטה היתה פתוחה מזוודת נסיעות גדולה. הדבר הראשון שהכניס למזוודה היה דווקא ספרו האחרון שיצא לפני חודש. תסמיני המכירות מועידים שכנראה כקודמיו יהפוך גם ספר זה לרב-מכר. עותק בעברית ועותק באנגלית.

"אתה נוסע לעשות יחסי-ציבור לספר, לאן בדיוק אתה נוסע?", הוא הביט בי ולא ראה אותי. "בשדה התעופה אחליט". אחר תלש את מיטב בגדיו מהקולבים דחף אותם כאחוז–אמוק אל המזוודה יישר את בגדיו וירה במהירות את השאלה הבאה: "התוכלי להסיע אותי לשדה התעופה?". הבטתי אל עיניו. אומרים שהעיניים הן ראי הנפש. ומה שראיתי שם היה פחד גדול, חוסר וודאות ובריחה. הנהנתי בראשי כשראיתיו דוחף ביד שמאל את הדרכון ואת ארנקו לתוך הכיס.

"כשאסתדר, היכן שאהיה תבואי עם הבנות להתארח אצלי. אני לא מאמין שמיכה יעזוב את פרויקט חייו, "ברופאים ללא גבולות". כך, שדלתי תמיד תהיה פתוחה בפניך היכן שאהיה". הרגשתי צביטה בלב. אני שונאת פרדות. לא אוהבת להיפרד. קשה לי עם זה. אולי לאחר נסיעתו של אחי אלך לקבל כמה שיחות נפש עם פסיכולוג. הייתי רוצה לברר למה קשה לי הפרדה... ואולי אני יודעת את התשובה ופסיכולוג מרפא הנפש לא יוכל לחדש לי דבר. הורינו בטיול חתונת הכסף שלהם נספו בסופת שלגים בלתי צפויה באספן קולורדו. אולי המוות הפתאומי הזה שבא כאורח לא קרוא אל מצהלות השימחה, עשה לי רע בנשמה ומאז לא הצלחתי להתמודד עם כאבי-פרידה. כשהתקרבנו אל דלפק הקבלה החליט אחי שהוא נוסע לעיר האורות הרומנטית בעולם. פריז. השאנז אליזה, מגדל אייפל. הוא צריך לשנות אוירה. ולא חשוב לו היכן להיות. הקרקע בערה תחת רגליו. ברקותיו המו המלים: 'ברח!' 'ברח!'. לפני שנפרדנו. הושטתי יד לתוך תיקי ושלפתי את מכתבה של לידיה.
"קח שיהיה לך מה לקרוא במטוס."
"הילדות שלך המקסימות. כמה מכתבים השאירו לי השבוע." לא הספקתי להגיד לו דבר. הוא עטף אותי בחיבוק ארוך וממושך וניסה לשכנע אותי."אני אהיה בסדר, אל לך לדאוג לי." קולה של דיילת המודיעין קרע את חיבוקינו ואחי עלה בדרגנוע מנופף לי לשלום עד שנבלע בהמון הנוסעים. הלכתי ללוות אותו דרך חלון המטוסים הממתינים על המסלול. ראתי את הAir france מלטף את משטח הבטון בגלגליו. כבש המטוס חובר אליו. ראיתי את גידי עולה והוא כקורא מחשבותי הסתובב פתאום לחפש את ידי המנפנפת לעברו. מליחות הדמעות והרגשת הריקנות הזו שבאה פתאום הובילו אותי אל מכונית הדייטסו שלי. קולה של קרן קרפנטר נמהל עם דמעותי." אולי המחר יקח את הכאב ויביא תקוה חדשה לאחי". במטוס גידי סידר את חגורת הבטיחות והוציא את מכתבה של לידיה.

"גידי אהוב נפשי,

אני נוסעת עם שלומי להוסטל בשבדיה. הרופאים הטובים שלו נמצאים שם. ברגעיו האחרונים אני מעדיפה להיות עמו... גם אם אהבתי כבתה אליו לפני שנים... אני חייבת להיות עמו בחודשים הספורים שנותרו לו לחיות... לא יכולתי להגיד לך ששלומי לא יחזור מהנסיעה הזאת... אז המצאתי רעיון של שליחות... תסלח לי אהובי... תסלח לי שאני מחלקת את זמני בין שניכם... אני מחוייבת אליו כדת וכדין ואני מחוייבת אליך רגשית.
אני יודעת שפגעתי בך... לא אמרתי את האמת. לא חסתי על רגשותיך. כלאתי אותם בחדרי לבבי. לא התחשבתי ברצונותיך, בכמיהותיך לחלוק עמי את חייך. ההודעה שהשארתי לך במשיבון קרעה אותי לגזרים. אבל כשצריך לבחור בין שני דברים: בין רגש להיגיון, ההיגיון מנצח והרגש נותר מאחור אוסף את השברים... אהובי, מה שמנחם אותי ואמור לנחם אותך... שחיים חדשים צומחים בתוכי... ואני אשמור עליהם עד שניפגש.

אוהבת אותך לידיה."