פרשת השבוע מספרת על כמה אירועים בחייו של אברהם אבינו וכל סיפור נועד להעביר לנו מסר חינוכי נצחי כמובן. בראיה שלנו, יש להניח, הסיפור המרשים ביותר (בראשית יד) הוא המרדף שערך אברהם אחרי ארבעת המלכים שלחמו נגד סדום ועמורה וניצחו, ובאותה הזדמנות לקחו בשבי גם את לוט, אחיינו של אברהם. כאשר אברם שומע כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו, הוא לא מהסס לרגע; הוא מגייס את כל הכוח שעמד לרשותו ופותח במרדף, מכה את אותם מלכים, מחלץ את לוט וגם את כל הרכוש שלקחו אתם שלל ומחזיר הביתה. מרשים מאוד, בלי ספק, אבל בראיה של התורה הנושא המרכזי בפרשה השלישית הוא הבריתות הנצחיות שכרת ה' עם אברהם אבינו, ברית המילה וברית הארץ.

ההבטחה השנייה

לקראת סוף הפרשה, בפרק יז, אומר ה' לאברם שהוא משנה את שמו לאברהם ומבטיח: [ח] וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת, עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹקִים. ההבטחה הזאת כרוכה בברית מילה: [ט] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם, וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר—אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, לְדֹרֹתָם. [י] זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין זַרְעֲךָ, אַחֲרֶיךָ: הִמּוֹל לָכֶם, כָּל-זָכָר. חז"ל לומדים מכאן כי אחיזתנו בארץ תלויה בקיום מצוות המילה. הזוהר מרחיב יותר ואומר כי מכיוון שישמעאל נימול גם הוא בגיל שלוש עשרה וממשיך למול את הזכרים, בשכר זאת הוא יקבל שליטה על ארץ הקודש כשהיא שוממה אלף ושלוש מאות שנה, והוא זה שיפריע לאחיזה המלאה של ישראל בארץ.

ההבטחה הראשונה

כאן זו הפעם השנייה בפרשה שהקב"ה מבטיח לאברהם את הארץ לעולם. הפעם הקודמת הייתה כעשרים שנה או יותר קודם לכן. מיד אחרי מלחמתו בארבעת המלכים מתגלה אליו ה' (פרק טו): [ז] וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אֲנִי ה', אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים—לָתֶת לְךָ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְרִשְׁתָּהּ. אברם שואל: בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה? ואז כורת אתו ה' את ברית בין הבתרים. [יח] בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת ה' אֶת-אַבְרָם—בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. כעת מתעוררת השאלה מה הצורך בהבטחה הנוספת שנתן ה' לאברהם בפרק יז? כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מסביר שמדובר בשלוש דרגות של אחיזה בארץ; מכוח מכירה, מכוח מתנה ומכוח ירושה. לברית הראשנה נתלווה מחיר.

נדלניסטים

[יג] וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם—אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. [טז] וְדוֹר רְבִיעִי, יָשׁוּבוּ הֵנָּה... בברית השנייה אין מחיר. מתנה זה בלי תשלום אבל יש איזו סיבה שהנותן מחליט לתת. בירושה גם זה אין. הבן יורש בלי שום תנאי או סיבה. אבחנה מעניינת ביותר אם יורשה לי, כי דומני שעל הבסיס הזה אפשר להסביר מהפכים רבים בהיסטוריית האחיזה שלנו בארץ. ובעצם, לא חייבים ללכת רחוק, להיסטוריה, כי על שלוש דרגות אלו אפשר למקם את האסכולות השונות אצלנו ביחסן לארץ הקודש. יש מי שנמצא כאן מכוח קניין כלשהו וממילא הוא רואה בשטחים נדל"ן, משהו שאפשר למכור לכל המרבה במחיר או אף לוותר עליו תמורת חיוך ו/או טפיחת עידוד על השכם.

מתנה רצויה או לא

יש מי שמתייחס אל הארץ כאל מתנה שקיבלנו - תלוי ממי; אם המתנה היא מבורא עולם ומנהיגו אז הוא לא מוכן לוותר. אלא אם כן מאלצים אותו לדעתו, פיקוח נפש (דמיוני) או משהו. ואם הוא חושב שהמתנה היא מהאו"מ, או מהבריטים ששלטו כאן, או מכוחו של צה"ל, אז בכלל אין שאלה, האו"מ נתן האו"מ לקח ו-לא רוצה להמשיך את המשפט. ואם זה מהכוח הצבאי - אז כמה זמן נוכל לעמוד מול כל הזוממים להשמידנו? מוטב להתפשר אתם כל עוד זה אפשרי. לתת להם את מה שהם דורשים ובלבד שלא ניאלץ להלחם. בשתי דרגות אלו אין כל כך (או בכלל) התייחסות למהות של הארץ, לקשר העצמי של עם ישראל עם ארץ ישראל. מבחינתם מדובר בקשר די אקראי. לכל היותר על בסיס היסטורי כלשהו.

תודעה של יורש

ויש גם יורשים. את אלה שום דבר לא יזיז מדבקותם בארץ, כי היא נחלת אבותינו. זו הארץ שהובטחה לאברהם יצחק ויעקב, אבותינו הקדושים, ולא יעלה על הדעת שנוותר אפילו על שעל אחד ממנה. עבורם/עבורנו, המסופר בפרשת השבוע שלנו זה לא היסטוריה רחוקה או מיתוס פולקלוריסטי ר"ל. עבורנו זו ההוויה המתמדת. נכון אומנם שנעדרנו מכאן הרבה מאוד שנים, אבל זה היה אילוץ חיצוני שלא הייתה לנו יכולת להתגבר עליו. כעת משזכינו והקב"ה השיב אותנו אל ארץ אבותינו, אין על מה לדבר בכלל, זה שלנו נקודה. והקב"ה קורא לנו לשוב לתודעה הזאת של יורשים, עוד ועוד אירועים בעולם משדרים לנו את המסר הזה. המסר האחרון בינתיים נשמע מהמהפך בארה"ב.