זרע הפורענות: ערביי ישראל

פצצת-זמן מתוצרת בית מתקתקת בחצר האחורית של מדינת ישראל. הצליל המתריע רם, ברור ומבשר-רע, אך רוב אזרחי ישראל היהודים, מתעלמים מקיומו, אולי בתקוות-שווא שהאיום הנפיץ הזה ייעלם מעצמו.

זרע הפורענות המסוכן הזה, הטמון בערוגה של אוכלוסיית אזרחי ישראל הערבים, כבר מתחיל לנבוט ולהבקיע את דרכו אל פני השטח, כבר מאיים להפוך למציאות, ואולי אף להיות איום קיומי חדש, אם לא נקדיש לו - כמדינה - את מלוא תשומת הלב, את מלוא הכבוד הראוי, את כל האמצעים הנדרשים לטיפול-מונע.

מאז הקמת המדינה, היו ערביי ישראל בגדר מיעוט מקופח ומופלה לרעה. בתחילה חיו במסגרת "ממשל צבאי" והיחס אליהם היה כאל אויב בפוטנציה. כעבור שנים של חיים במעיין הסגר ביטחוני, הוסר הפיקוח הצבאי וערביי ישראל זכו, לכאורה, למעמד של אזרחים שווים מן השורה. אבל בפועל, מנקודת הראות של הממשל הישראלי, כל ממשל מאז הקמת המדינה, הם היו רק אזרחים סוג בית, מופלים לרעה. תקציבי פיתוח התשתית במיגזר הערבי מעולם לא הגיעו לכלל מענה לצרכים בפועל. עובדה: ברבים מן הישובים הערביים, הביוב זורם בתעלות פתוחות והדרכים הפנימיות עודן דרכי עפר לא סלולות.

גם תקציבי החינוך לא יכלו לפתור את המצוקה - לא בטיב ההוראה וברמת ההישגים וגם לא במבני הלימוד. עובדה: אחוז המצליחים בבחינות הבגרות במיגזר הערבי בישראל, רחוק מאד מן הממוצע הארצי בקרב אזרחי ישראל היהודים. גם תחום התעסוקה במיגזר הערבי צולע מאד. עובדה: רוב הישובים ברשימה 'המפוארת' של מוקדי האבטלה בישראל - הם ערבים. סיכוייו של צעיר ערבי, שסיים בהצלחה את הבגרות ואף זכה בתואר אקדמי, למצוא עבודה במשרד ממשלתי - שואפים לאפס. עד היום קיימים מקומות עבודה - בשרות המדינה ואף בחברות ממשלתיות - החסומים בפני אזרחי ישראל הערבים.

הגישה המפלה לאזרחים סוג ב' האלה במדינת ישראל קיימת גם בתחום התכנון והבנייה. רבים טוענים כי אזרחי ישראל הערבים בונים את בתיהם בניגוד לחוק וללא האישורים הנדרשים. טענה זו, אף אם עובדתית היא נכונה במקרים רבים, אין לה על מה שתסמוך, כיוון שקשה לבנות באופן מוסדר וחוקי אם לא קיימות תכניות מיתאר מאושרות. וכאלה כמעט ולא קיימות במיגזר הערבי-ישראלי, אולי בכוונה כדי להקשות, אולי מתוך הזנחה, אולי סתם מתוך נקודת המוצא של ביורוקרטיה יהודית הקובעת כי "בסך הכל מדובר בערבים". התוצאה: הבדווים בנגב המחפשים מקום לגור ולחיות בו "כובשים" מאות אלפי דונמים של אדמות מינהל - בניגוד לחוק - ואין פוצה פה ומצפצף.

בנוסף לכל אלה התפתח בשנים האחרונות גורם חשוב, כמעט קיומי בסכנה הפוטנציאלית הגלומה בו מבחינת מדינת ישראל: צמיחתה והתפשטותה של תחושת ההזדהות הלאומית של אזרחי ישראל הערבים עם המאבק הפלשתיני להשתחרר ממה שהם מכנים "עול הכיבוש הישראלי".

הזדהות זו נחשפת בהתבטאויות ובמעשים של חברי כנסת אזרחי ישראל - נגד המדינה שלה נשבעו אמונים; היא מתבטאת בשינאה לישראל, הבאה לידי ביטוי בהתפרעויות ובחסימת כבישים, ההולכות ומתפתחות ברבים מישובי המשולש הגובלים בישובי הרשות הפלשתינית; והיא גם מתפתחת לכיוון שלילי נוסף: צעירים ערבים ישראלים מסייעים, נותנים מחסה ומשתפים פעולה עם מחבלים-מתאבדים בדרכם לבצע פיגועי טרור באוכלוסיה היהודית ישראל.

האמת העגומה היא, כי רשויות השלטון ואזרחי ישראל אינם יכולים לבוא בטענות צודקות אל האוכלוסיה הערבית-ישראלית. אנו, במו ידינו, הבאנו אותם למערבולת רגשות הקיפוח והטינה שבתוכה הם חיים. אזרחי ישראל הערבים הם, שלא בטובתם, זרע הפורענות המאיים על שלמותה ושלומה של מדינת ישראל; הם הר הגעש שהמיית התפרצותו המאיימת להחריב כבר נשמעת ממעמקי הרתיחה שמתחת לפני השטח; הם הבעיה המרכזית של קיום המירקם של החברה במדינת ישראל הדורשת פתרון מיידי בהשוואת זכויות, ביחס של כבוד, בהקצאת תקציבים - שיאפשרו להם להיות שווים לנו.

אם אנו מסרבים להתייחס אל ערביי ישראל כשווים בין שווים, כי כך ראוי לנו לנהוג על-פי תפיסת העולם היהודית-דמוקרטית, אנו חייבים לנהוג בהם כשווים כי כך כדאי לנו. אם לא נעשה את כל אלה, הרי לא למדנו דבר מן ההיסטוריה של עמנו באלפי שנות גלותו. על בסיס המשפט שנאמר על תוצאות יחסם האדנותי של נתיני פרעה כלפי בני ישראל בעבדות מצרים, אפשר גם לומר על העם של אזרחי ישראל הערבים: ככל שנענה אותו, ככל שנתעלם מזכויותיו, ככל שנקפח אותו - כן ירבה וכן יפרוץ. וכשיפרוץ - אולי כבר אי אפשר יהיה לעצור את המפולת.