מתי כבר נפסיק לעבוד זה על זה בעיניים?

שבת וחג הם ימים טובים לחזור ולעיין בעיתונים שונים, ולראות את עוללות הימים האחרונים דרך עיני "סופריהם" ועורכיהם לתפארת. עשיתי זאת הפעם בידיעות אחרונות, 9.10.16 - כתבות, מאמרים, טורים ודעות הכותבים הקבועים. להווי ידוע לכם שלא השתנה דבר - הימין נשאר ימין, השמאל נשאר שמאל והחדשות נותרו אמצעי שכיח להוכיח באותות ובמופתים לכל קורא מי כאן הצודק, ההומני, האינטליגנט ו"הנאור". למען התקינות הפוליטית, אציין שהואיל ולא מצאתי בדברים שום סיבה לפקפק בדעותי הקודמות, גם אני לא שיניתי בהן דבר. מה שאולי בכל זאת עבר תמורה קלה, היא הנכונות שלי לומר את דברי בפחות "דחילו ורחימו" והרבה יותר "דוגרי".

אם אינני טועה, האכזבה ושחיקת הדרך-ארץ שלי ושל רבים אחרים כלפי התקשורת בכלל והעיתונות בפרט, שבאה לידי ביטוי בביקורת עקיפה וישירה, בתגובות הולכות ומתרבות ובשפה שחריפותה עולה וגוברת, ברורה כיום כבר יותר ומפתיעה פחות. העיתונות כורתת את הענף עליו היא יושבת, ובל נופתע לגלות שהתהליך הזה טרם הגיע לשיאו.

מה אם כך מצאתי ראוי לתגובה בגיליון אחד של ידיעות אחרונות, מיום 9.10.16? - הרי הוא לפניכם.

איתמר אייכנר: "נתניהו מרכך את קרי: "נבנה רק אם לא נמצא פתרון אחר".

המוזר בכתבה כזו הוא שאף אחד מארבעת הנוגעים בדבר: נתניהו, קרי, אייכנר והציבור אינם מאמינים לדברים ולדוברים. נתניהו אינו יכול אחרת מבחינת הפוליטיקה הפנימית. קרי אינו יכול אחרת, מפאת עמדתו ההיסטרית והעוינת של הנשיא אובמה. אינני יודע מה "מבשל אובמה" לשעת בין-השמשות שבין 9..1.17 ל-21.1.17. אם יוכל לפגוע בנתניהו מבלי להזיק לארה"ב יותר מדי, יעשה זאת; אצל אובמה זהו כבר רפלקס-מותנה¹.

אייכנר בוודאי מבין שהגינוי החריף של משרד החוץ והבית הלבן בעניין "עמונה" הוא חלק מהמשחק הכולל, ושאלת המילים בהם השתמשו דוברי שני המוסדות הצבועים הללו, איננה עיקר. ארה"ב כבר הוליכה את ישראל שולל בדיבורים רכים ונעימים, ולא עמדה בדיבורה. ארה"ב היא ארה"ב וריאל-פוליטיקה היא ריאל-פוליטיקה זו דרכה מימים ימימה; חייבים לזכור זאת. ישראל איננה ארה"ב, אבל אני מציע שתלמד מהניסיון המשותף מה שאפשר, ותעשה זאת במהירות ובהחלטיות. ניסיון העבר מלמד שהמערכת הבינלאומית, וארה"ב בכלל זה, מעריכים את מי שיש לו דעה, עמדה, וכושר החלטה וביצוע - ראו, למשל, את ההסכם עם אירן...² .

יעל פרידסון: "גנדי לא שייך לכאן".

אני עדיין מעריך מאוד את פועלם של לוחמי הפלמ"ח, במיוחד בלחימה הקשה על הדרך לירושלים, ולכן לא אכנה אותם כפי שהייתי מכנה, אותם על עמדתם בסוגיית גנדי אלמלא היה מדובר בהם. בגילים המתקדמים של אנשים יקרים אלה, ספק כמה הם זוכרים את כל הלוחמים במלחמות ישראל שקדמו להקמת המדינה וגנדי בכללם ואת כלל תרומותיהם למאמץ הלאומי. מה שהוכח שוב בהתארגנות שלהם נגד מהלך ההנצחה, הוא שאת שנאת החנם הם מיטיבים לזכור; אפילו מטיבים מדי. אני מעריך ומקווה שמלחמת הסרק בה פתחו, לא תצלח בידם מפני שאם מורשת הגבורה בדרך לירושלים היא נכס לאומי, שנאת אחים לנשק בימים ההם היא ההפך מכך. אינני בטוח שאנו זקוקים לרחוב ע"ש משה דיין בכל עיר בישראל ולכיכר ע"ש רבין בכל עיר שניה. אני מוכן לקבל "אינפלציה מתונה" לגבי בן-גוריון ובגין, אבל "יש גבול" איננה רק תנועת התרסה וסרבנות. המושג שהפך בעיני רבים לגנאי בגלל שימוש קלוקל בו על-ידי אחרים, יכול בנקל לחזור ולהיות קו מנחה רציונלי להתנהלותנו כמדינה מסודרת וכאזרחים שקולים. אילו בדקנו באמת את מידת השכל הישר המנהלת את מעשי ההנצחה שלנו, היינו נוכחים לדעת שיש בהם מידה גדושה של הפרזה; ומה שאינו מידתי, איכותי והגיוני, מטבע הדברים הופך לזול ואפילו לגרוטסקי.
אני שמח שרבים מהם האריכו ימים והגיעו לגיל שמאפשר להם לעסוק בנושאי הנצחה גם 68 שנים לאחר האירועים המפליגים ההם. אל להם לבייש בזקנתם את צעירותם.

איתמר אייכנר: " משרד החוץ מעוות את המציאות"

כאן ארשה לעצמי להיתמם מעט. ראיתי את הסרטון שאליו מתייחס אייכנר, ואני מסכים שיש בו מידה לא מעטה של פשטות מהולה בפשטנות; אינני רואה בכך שום רע. אמנם, הוא עוסק בנושא רציני מאוד, אבל מותר מפעם לפעם לצאת מ-ד' אמות של דיון סוער ומזרה-אימים לעבר הומור מריר משהו, שיש בו הרבה יותר מגרעין של אמת.
אלא שהסרטון לא מצא חן בעיניו של אחמד טיבי - הסרגל והפלס של האמת ההיסטורית והעובדתית במחוזותינו בשאלת הסכסוך הישראלי-פלשתיני. האם זו סיבה לפקפק בערך הבידורי-אינפורמטיבי המשולב של הסרט?! אינני סבור כך.

הסרט אומנם היתולי, אבל רצף העלילה בו רציני ואמתי. אולי הגיע הזמן להניח לאגדות ול"פוליטיקלי קורט" המרעיל כל חלקה טובה, ולשאול את השאלות האמתיות והחשובות: מיהם הפלשתינים? מתי הכיר אותם העולם? מתי היו הם בעליה של ארץ-ישראל? מתי שלטו בה כעם ריבוני ומה יצרו בה בשנות נוכחותם הסמליות? מדוע גניבת מולדתו של העם היהודי בחסות סיפורי בדים שברובם לא היו ולא נבראו, הופכת את הגנבים לבעלי חזקה על רכוש לא להם? שאלה זו תקפה בין אם כול העם היהודי התגורר בארץ כריבון, או רק חלק ממנו, משועבד בעל-כורחו חלק מן הזמן לכובשים זרים; העובדה הניצחת היא שהיהודים מעולם לא נטשו את הארץ כליל, ומרצון.

יהיה מי שיטען שכך פועלת ומתנהלת ההיסטוריה; שכך החליטו מדינות העולם מטעמי נוחיות שלהן. שאין עם יהודי ולא מגיעה לו מדינה משלו ועוד כהנה וכהנה טענות סרק. אכן, אין בהיסטוריה מקרה שעם נכבש וגלה מארצו מספר פעמים, שמר לה אמונים אלפי שנים וחזר אליה משניתן לו הדבר או משחולל הוא מהפך במציאות. עדיין לא כל היהודים נרפאו ממחלת הגלותיות, אבל דבר זה אינו מעניק זכויות לאף אחד אחר. יחד-עם-זאת, המציאות מלמדת שרק אם יעמוד עם ישראל על זכויותיו, יכירו בהן בסופו של דבר כולם; עצמאות לעולם אינה ניתנת על מגש של כסף.

תמי ארד: "הרוב הדומם, והמיעוט השולט".

מאמרה של תמי ארד הוא עיבוד ופרוש מוטעים של זכויותיהם של אנשי מפלגת הבית היהודי להביע את דעותיהם, להילחם עליהן (לא בנשק חם), לשכנע בצדקתם ולנצל את יכולותיהם הפוליטיות בכדי לעשות להן נפשות. למען התקינות הפוליטית אציין שאינני חבר בה, אבל מסכים עם רבות מהעמדות שהם מביעים. כותבת ארד: "המפלגה שניכסה לעצמה את סמל 'הבית של כולנו', מייצגת שמונה מנדטים בלבד, אבל נציגיה הם חולמי חלומות שניחנו בטמפרמנט של מפלגה שלטת ...". בעיני מייצג משפט זה את חוסר ההבנה הבסיסי של ארד באשר לתפקידה של מפלגה בחיים הפוליטיים. לא פחות מכך הוא מבליט את נקודת המוצא הקונספטואלית ממנה שואבת ארד

את "תעצומות הנפש" האידיאולוגיות והפוליטיות שלה.
בנקודה הראשונה, ארד קובלת על מפלגה שבחרה את שמה על בסיס האמונה שהיא אכן מייצגת מה שבעיני חבריה ומנהיגיה מהווה תמצית אקטואלית של המשמעות "בית יהודי" בימינו אלה; ומה רע בכך? האם "כולנו" היא באמת כולנו? האם "העבודה" היא כולה עבודה, או קדימה באמת הלכה קדימה? האם "המחנה הציוני" הוא לא במקרה כיום ההפך מהציונות המגשימה של ימי ראשית המדינה? ויאיר לפיד הוא "יש עתיד"? והליכוד באמת מלוכד תמיד?! - מדוע, אפוא, נטפלה ארד דווקא ל"בית היהודי"?

בנקודה השנייה, ארד קובלת, שוב בחוסר הבנה, חוסר פרופורציה ותוך התעלמות מאופיים של החיים הפוליטיים, על פעלתנותה של מפלגת "הבית היהודי"; מדוע? האם לא לכך נבחרה מפלגה זו? יש בממשלה ובכנסת מפלגות קטנות ממנה, וכך היה גם בעבר; אף אחת מהן לא היססה למצות את יכולותיה הפוליטיות וכישורי חבריה, בכדי לקדם את האינטרסים בשמם ולשמם נבחרה. מה קרה הפעם? מה באמת מציק לארד ולכל מי ומה שהיא מייצגת? האם זו תמיכתה של "הבית היהודי" בארץ-ישראל ובזכותנו עליה? האם אלה "ההתמדה", וכושר העמידה? ואולי היכולת של שומרי מצווה ומסורת לפעול במשותף בארגון פוליטי אחד, למען הערכים שבהם הם מאמינים? ואולי זו העובדה שעצם היותם "גם דתיים" רחל"צ הדבר אינו משתלב היטב ב"פאזל האידיאולוגי המחנה" שאליו משתייכת ארד לגבי "העולם הטוב והנכון"? אני מקווה עבור ארד ודימויה כאדם רחב אופקים ומתון מחשבה, שלא אלה הסיבות. אבל אם כך, מהן הסיבות האמתיות לקבילותיה ?

בהמשך המאמר תוקעת ארד את המסמר הסופי בעיצוב תפיסתה המונוליטית והחד-ממדית, תפיסת איש שמאל טיפוסי - או שאתה אתנו בכל, או שאתה "אויב". אין במשנה החברתית-לאומית שלה דרך של שיתופים חלקיים. אין בה נאמנות לעם ישראל, למדינת ישראל ולמסורת ישראל - הכול יחד. במשנתה זה או-או. אם אתה דמוקרט, אינך יכול להיות יהודי מאמין. אם אתה סוציאליסט, אינך יכול להיות יהודי מגשים. אם אתה ליברל, אינך יכול להיות נאמן ארץ-ישראל, ואם אתה מוצא דרך לשלב בין כל אלה ולעבוד בצוותא עם אחרים בדרכי שיתוף ופשרה - משהו לקוי במבנה הנפשי שלך.

האמנם?! אולי הליקוי הוא במבנה הנפשי של המבקרים והמפקפקים?
אינני מתעכב על כל הדוגמאות הבלתי-משכנעות שהביאה במאמרה. כולן מבטאות אותה אמת חד-ממדית ואותו חוסר הבנה למהותה של פוליטיקה בדמוקרטיה אמתית. נאמנם, היא מבטאת בצדק אכזבה ותסכול על שהמחנה שלה לא השכיל ללכת בדרכו של הבית היהודי. אבל היא אינה מבינה שהדרך בה הולכים היא והמחנה שלה - קיצוניות אנטי-יהודית, אנטי-מסורתית, אנטי-ציונית ואנטי-ארץ ישראל - היא סיבת הסיבות לכישלונם.

ארד אולי אינה מבינה שהיא צופה בתהליכים היסטוריים של עיצוב המדינה היהודית בארץ-ישראל אחרי 2000 שנות גלות. בשנים הקרובות תעמוד מדינת ישראל בפני שתי הכרעות כבירות: הגדרת אופיה ומהותה של מדינה יהודית עם משטר דמוקרטי, ועיצוב גבולות הקבע שלה. "בבית היהודי" מבינים זאת ונערכים לכך. לא רק שהם אינם ראויים לגינוי על כך אלא יש לשבחם על שהם לא רק מבינים זאת אלא גם עושים משהו בכדי להבטיח שבהחלטות שתתקבלנה תינתן הבכורה לדרך שבה הם מאמינים.