בימים האחרונים היינו עדים לתופעה מרעישה - פינוי אזרחים שארך שבוע, ולא שלושה כמתוכנן, וסיפורים אישיים של מתנחלים שאינם מזכירים את הסיפורים שהורגלנו אליהם במשך שנים רבות. מסתבר, לאחר מעשה, שלא מדובר באנשים מטורפים שאין לדעת מה יעוללו, אלא אוכלוסיה שהתפנתה ברובה המכריע בשקט. בכלל, מסתבר שחלק לא מבוטל בה הוא חילוני - יוצאי עיירות פיתוח ומפוני ימית שהתיישבו בעיקר בצפון הרצועה. במשך שנים התקשורת לא הראתה לנו אותם. דתיים מצטלמים יותר טוב. ותמיד אפשר להדביק להם כיתוב "קיצוניים".
אלא שלאמיתו של דבר, רוב הדתיים אינם קיצוניים. להיפך - חלק גדול מהרבנים הטיפו לאיחוד לבבות ומאבק לא אלים. בכתבה שהתפרסמה בעיתון הוול סטריר ג'ורנל, מספר ההיסטוריון הנודע מייקל אורן, ששרת במילואים בלשכת דובר צה"ל ונכח בפינוי ההתנחלות בדולח, שלאחר שפונו המתנחלים מבית הכנסת, ביקש רב הקהילה לדבר. הוא הדגיש את הצורך לתעל את הצער לכיוונים יצריתיים, כדי ליצור חברה אתית ואוהבת (לא, זה לא לקוח מהחיפושיות). "אנחנו עדיין עם אחד, מדינה אחת," אמר. לאחר מכן החיילים והתושבים עמדו יחד ושרו את "התקוה". זו לא התדמית שקיבלנו על רבנים בעזה עד כה.
כך, רק לאחר מעשה, רק דרך התפנותם השקטה, החזקה יותר מאלפי מאמרים שנכתבו על המתנחל הפאנאט עד כה, רק כך, אנו יודעים מי הם תושבי עזה.
מתוך סקרנות, יצרתי קשר עם דוברות המועצה אזורית אשכול, שם הוקם מרכז תקשורת אשכול למתן מענה על שאלות בנושא ההינתקות, וביקשתי טלפונים של אנשים שיוכלו לתת לי תמונה רחבה על אופי האוכלוסיה היהודית שחיה עד לפני כמה ימים ברצועת עזה. שם נתנו לי את הפרטים של מאיר שמעוני, ותיק בגוש קטיף, שענה לטלפון שלי כשהיה רכוב על מנוף. שמעוני הוא חקלאי ובנאי. הוא בנה מפעלים, בתי כנסת, חממות ובתי ספר. כל מה שבנה נהרס לנגד עיניו, תרתי משמע. הוא נמצא על מנוף כדי להעביר מפעל שבנה אל מחוץ לגבולות עזה, אך הוא לא מדבר במלנקוליות, רק מבקש שאתקשר יותר מאוחר כשלא יהיה על המנוף. בנוסף להיותו בנאי, שמעוני מכין סרט דוקומנטרי על החיים בעזה: "על 95 האנשים מתוך 100 שקמים בבוקר לעבודה וחוזרים ממנה בערב." בדיוק האנשים שהתקשורת לא חשפה לעינינו עד כה.
"כעשר שנים מפריעה לי העובדה שהתקשורת לא משתפת את תושבי ישראל בחיים כאן", הוא אומר. לשאלתי, כמה מתושבי גוש קטיף השתתפו בהפגנות אלימות, הוא השיב מיידית, "שואף לאפס. הגיעו לכאן אנשים מבחוץ, חסמו שערים, אנחנו לא הטיפוס הזה. האנשים כאן היו יותר מדי עסוקים בכך שהם הולכים לאבד את עולמם בכדי לעשות משהו. אפילו בהצהרות אנחנו לא מתלהמים, אז וודאי שלא במעשים." לדבריו, חלק גדול מהתושבים רצו להתפנות לפני מועד הפינוי הרשמי, כדי לא לחשוף את ילדיהם ואת עצמם לעימות עם צה"ל, אך הם לא רצו לעזוב לפני שקיבלו צו להתפנות. "אם הצו היה ניתן חודש לפני הפינוי, ולא רק 48 שעות קודם לכן, הרבה היו עוזבים", אמר. "אפשר היה לחסוך את כל המסה הזאת של הצבא. כ 30-40% פשוט חיכו לצו."
לגבי התקשורת, הוא אומר "הם הכירו אותנו כל שנים, אבל לא שידרו את ההומאניות."
והרי לא יתכן שתקשורת לא ידעה במשך כל השנים הללו מי הם הרוב מבין המתנחלים בחבל עזה. היא לא יכולה לתרץ את התמונה המעוותת שהיא יצרה בכך שהיא מעבירה אלינו רק "אייטמים חדשותיים". אמירה כזאת אין בה כדי להצדיק הטעייה והכתמה של ציבור שלם. בנוסף, תפקידה אינו לעצב את דעת הציבור לפי מה שנראה לה נכון פוליטית באותו הרגע. תפקידה, בחברה דמוקרטיה, הוא להציג בפנינו תמונה מלאה ככל האפשר ולתת לנו לגבש את דעתינו. הרי מה שהתקשורת עשתה במשך שנים רבות לתושבי עזה לשעבר הוא בדיוק מה שעושה התקשורת העולמית (ובמיוחד האירופאית) לכולנו.